<h1>רבינו יהודה אלמדארי</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המביא גט, בגט אשה עסקינין מפני שצריך לפרש אכל גט סתם דברוב מקומות גט סתם קרי ליה לשטרי הלואות, ופי' ר"ת מה שנוהגין לכתוב י"ב שורות בגיטי נשים משום דגט בגמטריא תריסר הוי. ממדינת הים, כל חוצה לארץ קארי מדינת הים בר מבבל כדאמרינן לקמן. צריך, השליח המביאו שיאמר בפני נכתב וכו' ומפרש בגמ' ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה. אף המביא מן הרקם ומן החגר, בין קדש ובין (שור) [ברד] מתרגמינן בין רקם ובין חגרא. אף מכפר לודים, שהיא מחוצה לארץ. ללוד, שהיא סמוכה לה והיא מארץ ישראל. וחכמים אומרים אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וכו', בגמרא מפרש מאי קא מוסיף תנא דרישא. והמוליך, מארץ ישראל למדינת הים. מהגמוניא להגמוניא, מפרש בגמרא דעיר אחת היתה בארץ ישראל ועססיות שמה והיו בה שני הגמונים שמה ומקפידים זה על זה שלא היו בני הגמוניא זו נכנסין לחברתה.
מתני' אינו צריך שיאמר בפני וכו', דיש עדים מצויין לקיימו. ואם יש עליו עוררין, לפסלו יתקיים בחותמיו או העדים עצמן יעידו שחתמוהו או עדים אחרים ושוב אין לו פסול.
<h2>דף ב:</h2>
גמ'. מאי טעמא, צריך השליח המביא הגט ממדינה למדינה לומר בפני נכתב ובפני נחתם. לפי שאין בקיאין לשמה, אין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעין שצריך לכתוב את הגט לשם האשה וקרא כתיב וכתב לה לשמה הלכך יאמר שליח בפני נכתב ובפני נחתם וממילא שיילינן ליה [אם נכתב] לשמה, ומפרש בגמ' לרבה בדין הוא דליתני בפני נכתב לשמה בפני נחתם לשמה אלא משום דאי מפשא ליה דיבורא אתי למגזייה מיגז ולא אמר לכולהו דיבורא ואמרינן לקמן כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגט הולד ממזר והאי דאמרינן דבעיא כתיבה וחתימה לשמה מוקי לה רב אשי בגמ' לרבה אליבא דר' יהודה דבעי כתיבה וחתימה לשמה.
לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ואין שיירות מצויות משם לכאן שאם יבא הבעל לערער לומר לא כתבתיו שיהו עדים מצויין להכיר חתימת העדים והאמינוהו לשליח, ומפרש בגמרא לרבא דסבירא ליה משום דאין עדים מצויין לקיימו ובדין הוא דליתני בפני נחתם ותו לא אלא משום דלא ליתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד דאי לא אמר נכתב מאן דחזי סבר דכל שטרות נמי בחד מיקיימי וכי אתי חד סהדא ואמר מכיר אני חתימת העדים [יתקיים השטר] ואנן בעינן לקיום שטרות שנים עדים בכתיבת יד העדים ועל זה צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם דתהוי הכירא בין גטין לשטרות ולא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא לקיומינהו בעד אחד.
<h2>דף ד:</h2>
ורבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה אית ליה דרבא, דממדינה למדינה בארץ ישראל היכא דקפדי ולא שכיחי עדים צריך לומר אבל רבא לית ליה דרבה דאי שכיחי עדים לקיימו לא חיישינן לאין בקיאין דכולהו בקיאין היכא דאתיוה בי תרי ממדינת הים רבה מצריך רבא לא מצריך דהא איכא תרי מצויין, באותה מדינה במדינת הים רבה מצריך רבא לא מצריך. ובדין הוא דליבעי תרי אליבא דתרוייהו, לרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה דהוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו לרבה נמי ולרבא דאמר שאין עדים מצויין לקיימו מידי דהוה אקיום שטרות ואין עדי קיום פחות משנים שמעידין על כתב ידן, ר' יהודה היא, בגמ' מתרצינן מתניתין אליבא דרבה ואליבא דרבא מתני' ר' אלעזר היא דהלכתא כותיה [גליון: חסר הנה ב' שיטין] מארץ ישראל אין צריך ובגמ' פי' דכיון דסמוכין משכח שכיחי דאזלי ואתו ויש עדים מצויים לקיימו, אין צריך לומר בפני נכתב וכו' וכל שכן מכפר לודים ללוד שהיא מובלעת בתחום ארץ ישראל שאין צריך לומר וכו' ואתא רבן גמליאל למימר מובלעות שכיחי ואין צריך לומר וכו' אבל סמוכין לא שכיחי ואתא ר' אליעזר למימר מובלעות נמי צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם שלא תחלוק במדינת הים, וחכמים אומרים המביא מן הרקם ומן החגר או מכפר לודים ללוד אינו צריך ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים לארץ ישראל או המוליך מארץ ישראל למדינת הים, ורבנן בתראי לפרושי טעמא דתנא קמא קאתו ולא פליגו עליה, והמביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב וכו' אתאן לכולהו דאין עדים מצויין לקיימו.
<h2>דף ה:</h2>
[לשון הרי"ף] בעינן תלתא לקיימו, דקיימא לן בכתובות דקיום שטרות בשלשה דאמרינן שלשה שישבו לקיים השטר וקרא ערער על אחד מהם וכו'.
והלכתא כר' יוחנן וכו', ר"ח, ואע"ג דר' יוחנן לגבי ר' חנינא תלמיד הוא הלכתא כר' יוחנן דתניא כוותיה.
שליח שנעשה עד ועד נעשה דיין, כלומר כי היכי דשליח נעשה עד הכי נמי עד נעשה דיין הלכך מצטרף בהדייהו והוו תלתא. אע"ג דבדרבנן עד נעשה דיין, קיום שטרות דרבנן הוא. הכא חיישינן, ואין השליח מצטרף עם השנים. דילמא אתיא איהי גיטא וכו', כלומר אי מכשרן בשנים זימנין דאתיא אשה גיטא וסמכינן לאכשורי נמי בשנים ואשה לא חזיא לאיצטרופי בהדייהו לתלתא. ר"ח ורש"י ז"ל גרסי דכיון דאשה כשרה להביא את הגט וזמנין דמתיא ליה וחתמאי, והוא הדין דהוה מצי למימר זימנין דמייתי ליה וסמכי עלה.
יוציא, מי שנשאה בגט זה, ומקשי בגמ' לר' מאיר משום דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר בתמיה והא גט כשר הוא ובפניו נכתב, ומתרץ אין ר' מאיר לטעמיה דאמר רב המנונא משמא דעולא אומר היה ר' מאיר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר.
כיצד יעשה יטלנה ממנה וכו', תוספות, ארבנן קאי ובא להשמיענו כיצד יעשה כדי שתנשא בגט זה לכתחלה אי נמי אם נשאת שלא תצא, דלא אתי לעשות תקנה לולד דבלא תקנה נמי לא הוי ממזר לרבנן משום דלא אמר ליה בפני נכתב דלית להו כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אלא אי איתא תקנה זו דמסתבר כיון דהולד ממזר לר' מאיר אם כן כל הדרכים האלו בה ותצא מזה ומזה ככל הנהו דתנן לקמן בפרק הזורק. ר"מ ז"ל, שליח שהביא גט בחוצה לארץ ונתנו לה בינו לבינה או שנתנו בפני שנים ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אע"פ שנשאת נוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בפני שנים ואומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ואם לא נטלו ממנה הרי זה פסול עד שיתקיים בחותמיו.
ויחזור ויתנו לה בפני שנים וכו', מכאן משמע דבשעת נתינה צריך לומר בפני נכתב מדקאמר יטלנו ויחזור ויתננו, והוא הדין אחר נתינה בתך כדי דיבור דמהני מדקאמרינן שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב עד שנתחרש.
אתא לקמיה דר' אחי, באותה העיר שהיו כותבין בה הגט ממונה אגיטין דקיימא לן כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק בהן והוו ממנו גברא רבה לאורויי היכי לעביד. לא צריכת אלא בשיטה אחת וכי תימא נעביד לחומרא וכו', ר"ח ז"ל, ש"מ כל היכא דאיכא חששא כי האי גוונא לא עבדינן לחומרא.
<h2>דף ו.</h2>
אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגילתא, תיקון הקולמוס והקלף שמע שתיקנוהו לשמה כשחותכין אותו ומחליקין, וכן פי' ר' יצחק בן יהודה ור' יהוסף הלוי, ור"ש פי' קן קולמוסא קול הקולמוס כשהוא כותב קול היריעה שהוא נשמע כמי שאומר קן קן בהרגשת קולמוס על הקלף, ור"ח ז"ל פי' אפילו שמע שאמר הבעל כתוב גט לאשתי פלונית שאני מגרשה וראה שלקח הסופר הקולמוס והמגילתא לכתוב גט לשמה דיו.
והלכתא כרב אשי דאמר אפילו שמע קן קולמוסא (מן) [קן] מגילתא דהוא בתרא, ותניא בגמרא כוותיה וכל שכן אם כתב שיטה אחת לשמה כר' אלעזר, וכותב בחציו ראשון אבל בחציו אחרון לא דאמרינן בפרק שני בפני נכתב חציו פסול ומוקי לה בחציו אחרון.
אמר ליה לא צריכת, דאמרינן בגמ' בבל כארץ ישראל לגיטין. דאי אתי בעל מערער וכו', אבל אי לא אמרת ואתי בעל ומערער מיפסיל, ומסייע ליה בגמ' מברייתא דאתמר מי שאינו צריך אי אמר מהני כדי שלא תזקק האשה לעדים לקיימו אם יקרא עליו ערער.
<h2>דף ח.</h2>
המוכר עבדו לסוריא, סוריא היא ארם צובא וכיבשה דוד והוסיפה על ארץ ישראל. כמוכר לחוצה לארץ, ותנן המוכר עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות דקנסינן ליה משום דעבד שייך במצות ואסור לצאת מן הארץ לחוצה לארץ, וסוריא לצפונה של ארץ ישראל להלן מעכו. לגיטין אין, משום דבקיאים לשמה אי נמי שכיחי עדים לקיימו. ועבדים לא, דלאו מארץ ישראל היא. ר' משה ז"ל, והמוכר עבדו לסוריא ואפילו לעכו כמוכר לחוצה לארץ.
<h2>דף ח:</h2>
עבד שהביא גיטו, ממדינת הים וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כאשה המביאה גיטה דאמרינן במתני' אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא. עצמו קנה, דנאמן הוא על שחרורו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואין צריך עדים לקיימו. נכסים לא קנה, דבעו עדים כשאר קיום שטרות.
איבעיא להו, היה כתוב בזה השטר שהביא העבד כל נכסי קנויין לך שנמצא שעירב העבד בכלל כל הנכסים ונמצא שלא הקנה לו עצמו אלא בכלל כל הנכסים מהו מי אמרינן התם הוא שאע"פ שלא קנה הנכסים קנה עצמו לפי שלא עירב לו קנין עצמו בכלל כל הנכסים שהרי עצמך ונכסי קנויין לך קאמר עצמך לחוד ונכסים לחוד אבל היכא דאמר ליה כל נכסיי קנויין לך וגופו בכללן שנמצא שעירב לו קנין גופו בכלל כל הנכסים כיון שלא קנה הנכסים מחמת שלא נתקיים הגט גם גופו לא קנה ולא פלגינן דיבורא, או דילמא נכסים הוא דלא קנה משום דלא נתקיים הגט אבל גופו קנה מידי דהוה אגט אשה ופלגינן דיבורא. אחד זה ואחד זה, בין לשון עצמך ונכסי בין לשון כל נכסי. הכותב כל נכסיו לעבדו, כגון שכתב לו כל נכסי נתונין לו. יצא בן חורין, שאף הוא בכלל כל הנכסים וכל שאר הנכסים נמי קנה.
שייר קרקע כל שהוא, פי' ר' יוסף הלוי ואין ידוע איזהו לא יצא בן חורין שלא סיים הקרקע ששייר לעצמו לא קנה מן הנכסים כלום לפי שיש ליורשין לדחות אותו מכל קרקע ולומר שמא זה הוא הקרקע ששייר לעצמו לפיכך לא קנה כלום מן הנכסים לפי שלא נתן לו מקומות מסויימות שאינן יכולין לדחותו מהם וכיון שלא קנה הנכסים משום דלא סיים אותן גם גופו לא קנה לפי שגופו בכלל הנכסים הקנה אותו לו ולא פלגינן דיבורא.
<h2>דף ט.</h2>
ר' שמעון אומר, אע"פ שהנכסים לא קנה אותן מפני שלא סיים הקרקע ששייר לעצמו ויש לומר בכל מקום זה הוא ששייר וכיון שגופו אינו בכלל המקומות הספיקות שהרי לא שייר לעצמו מן נכסיו אלא קרקע והעבד אינו קרקע נמצא גוף העבד יצא מן הספק ובידוע שגוף העבד אינו המשוייר הלכך קנה עצמו בן חורין אע"פ שלא הקנה לו גופו בפני עצמו אלא בכלל כל הנכסים הקנה אותו לו פלגינן דיבורא והנכסים הוא שלא קנאם מפני שלא סיים המקום המשוייר מהן אבל גופו עצמו שיצא מן הספק קנאו ויצא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונין לך במתנה חוץ מאחד מריבוא שבהן שכיון שהריבוא ששייר לעצמו לא פירש שהוא קרקע נמצא שגוף העבד בכלל הספק הוא ואפשר שגוף העבד הוא הדבר ששייר וכיון שגופו אינו קנוי גם הנכסים לא קנה דאין קנין לעבד בלא רבו, זהו פירוש משנה זו ושמעינן מינה דר' שמעון הוא דסבר פלגינן דיבורא כמו שפירשנו אבל לר' מאיר לא פלגינן דיבורא וכן פירש ר"ח ז"ל.
שפתים ישק, ראוי לינשק. הלכה כר' מאיר, היינו תנא קמא דר' שמעון דסבר לא פלגינן דיבורא וקשיא לרבא דאמר פלגינן דיבורא. ההיא מתני' משום דלא כרות גיטא הוא, כלומר האי דקאמר שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין לאו משום דלא פלגינן דיבורא הוא אלא משום דבעינן כריתות הוא והאי כיון דאית ליה לרביה זכות בגופיה שהוא זה הקרקע ששייר בעינן כריתות וליכא ומשום הכי קאמר לא יצא בן חורין אבל לעולם פלגינן דיבורא, ר"ש ז"ל משום דלא כרות גיטא הוא, דגבי אשה כתיב ספר כריתות ושחרור עבדים גמרינן לה לה מאשה דכתיב או חפשה לא נתן לה וכתיב וכתב לה ובעינן בהו כריתות.
דהא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, דקאמר הכא הלכה כר' מאיר איהו גופיה קאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסיו ואינו חוזר בעבד, חוזר בנכסים דמתנת שכיב מרע הוא ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו קול שהוא בן חורין והא הכא דכי אקני ליה גופיה לאו בפני עצמו אקנייה נהליה אלא בכלל הנכסים הוא דאקנייה נהליה כדקאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו וקאמר עצמו קנה נכסים לא קנה אלמא פלגינן דיבורא אי סלקא דעתא טעמיה דר' מאיר הכא משום דלא פלגינן דיבורא הוא קשיא דרב נחמן אדרב נחמן אלא לאו ש"מ טעמיה דר' מאיר משום דלא כרות גיטא הוא אבל לעולם פלגינן דיבורא.
גמ'. והאמר ר' יוחנן וכו', דר' יוחנן לא איתפרש היכא. תרי ותרי נינהו ומאי חזית דסמכת אהני, עדים החתומין על הגט ומכשרי ליה לינשא. סמוך אהני, דמערער ופסלי ליה, אלא מוקמינן תרי להדי תרי ומוקי איתתא בחזקת אשת איש. ר' יוסף הלוי ז"ל, לא מתוקמא אלא קודם שתנשא אבל לאחר שנשאת כיון דאיכא תרי דמקיימי ליה לגיטא אע"ג דאיכא תרי דפסלי ליה לא מפקינן לה מתותי גברא מספיקא אלא סמכי אהנך תרי ומקיימי ליה לגיטא ושבקינן לה תותי גברא. וקאמר רבנו הרב ז"ל, אלא ערער בעל, הבעל ערער ואמר לא גרשתי והגט מזוייף או פסול אחר. ר' משה ז"ל, בא הבעל וערער ואמר לא גרשתי מעולם וגט שהובא לה מזוייף היה יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים אלא לא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת אבד הגט הרי זו ספק מגורשת.
ואינו יכול לומר, בגמ' מפרש אמאי אינו יכול. שוין למוליך ולמביא, למוליך מארץ ישראל לחוצה לארץ ולמביא מחוצה לארץ לארץ ישראל שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, דעבד גמר לה לה מאשה.
וזו אחת מן הדרכים ששוו וכו', בגמ' מפרש דבשלשה דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. ר' יוסף הלוי ז"ל, שוין למוליך ולמביא פי' כשם שמביא גט אשה מחוצה לארץ לארץ או המוליך גט מארץ ישראל לחוצה לארץ צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואין מניחין אותה שתנשא אלא אם כן אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם דהיינו קיומו כך המביא גט שחרור צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וזהו קיומו ואין מניחין זה העבד לישא בת חורין אלא אם כן אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם דהיינו קיומו וכשם שהאשה עצמה שהביאה גיטה נאמנת לומר בפני נכתב ובפני נחתם כך העבד שהביא גיטו נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם, פי' במוליך ובמביא דינם במוליך ובמביא אחד הוא.
חוץ מחרש וכו', שאין בהן דעת ואין שליחותם שליחות לגרש.
<h2>דף י.</h2>
כל גט, כלומר כל שטר. עד כותי, אפילו עד אחד כותי וישראל מעיד עמו, משום דחשידי אעדות שקר. חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, ובגמ' מוקי לה אליבא דר' אלעזר דאמר אסור לאכול מצת כותי בפסח לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל והיינו שאמר דשטר כותי כשר דוקא הכי דאיכא ישראל בהדיה וכגון דחתם ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוא לא הוה ישראל מחתים ליה מקמיה, ובשאר שטרות היינו טעמא דשטר כותי פסול ואע"ג דאיכא ישראל בהדיה וחתים בסוף איכא למימר רווחא שביק למאן דקשיש מיניה ואתא כותי וחתים בלא דעתא דישראל משום הכי פסול, וגבי גיטי נשים ושחרורי עבדים ליכא למיחש לדילמא רווחא שביק ישראל למאן דקשיש מיניה ואתא האי כותי וחתם בלא דעתא דישראל דהא אמר רב אשי עדי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה גזרה משום כולכם כדלקמן הלכך זה הגט שחתם בו הכותי מקמי ישראל אי לאו דחבר הוא לא הוה מחתים ליה ישראל מקמיה.
[לשון הרי"ף מחולין ו' ע"א] לא זזו משם, אחר שמצאו להם דמות יונה בראש הר גרזים. גוים גמורים לכל דבריהם ומצתם אסורה ודינם כדין הגוים לכל דבר. ליתן רשות ולבטל רשות, אי דר כותי במבוי צריך לשכור אף רשותו דאפילו ביטלה או נתנה להם במתנה אינה מבוטלת עד שישכור, והיינו בגוי דישראל ששכח ולא נתן בערוב עם בני המבוי והוא דר עמהם ואוסר עליהם מבטל להם רשות. ובגוי עד שישכור, ממנו ישראל וטעמא מפרש בגמ' [בפרק הדר] עם הנכרי.
ומעשה שהביאו לרבן גמליאל וכו', מפרש בגמרא דרבן גמליאל פליג אתנא קמא ומכשר אפילו בשני עדים כותים וחסורי מחסרא והכי קתני רבן גמליאל מכשיר אפילו בשנים כותים ומעשה נמי והביאו לפני רבן גמליאל לכפר עתני וכו', כפר עתני שם מקום.
<h2>דף י:</h2>
מאי טעמא, אמור רבנן שלא יחתמו זה שלא בפני זה. גזרה משום כולכם. דתנן בפרק האומר לקמן אמר לעשרה כולכם כתבו גט לאשתי אחד כותב וכולן חותמין ואי לא חתימי כולהו הוי פסול דבקפידא דבעל תליא דלא שוייה גיטא אלא בהכי לפיכך תקנו אפילו היכא דלא אמר כולכם שיהיו כל העדים נקבצים בשעת החתימה. ר' יוסף הלוי ז"ל, מאי טעמא גזרה משום כולכם פי' דילמא אמר לעשרה כולכם חתומו דבעי למחתם כולהו, הלכך אי חתמי זה שלא בפני זה חיישינן דילמא חתים האי וממטו ליה לחבריה וחתים אדעתא דחתמי כולהו כשרים וכיון דחזי שליח האשה דאיכא תרי סהדי בגיטא סמיך עלייהו ולא ממטי ליה לכולהו למיחתם עליה וממטי ליה לאיתתא בהנך תרי סהדי ואיהי לא ידעא דכולכם אמר וגיטא פסילא הוא ומינסבא ביה משום הכי אמור רבנן אין חותמין זה שלא בפני זה כי היכי דאי אמר להו כולכם דלא ליחתם חד מיניהו אלא עד דמיכנשי וחתמי כולהו בבת אחת ויהבי ליה לשליח דכיון דעבדי הכי ליכא למיחש מידי וגט שחרור נמי אין העדים חותמין זה שלא בפני זה דשניהם דין אחד יש להם.
מתני'. בערכאות, מקום בית ועד דיינים הקבועים שלהן. חוץ מגיטי נשים וכו', משום דלאו בני כריתות נינהו והות ליה האי גיטא חספא בעלמא. ר' שמעון אומר אף אלו כשרין, מפרש בגמ' דר' שמעון ירד לשיטתו של ר' אלעזר דאמר עדי מסירת הגט כרתי, כדאמרינן לעיל אעפ"י שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר, ור' שמעון נמי בהכי מכשר שימסרנו לה בעדים ישראלים, ומקשי בגמ' והא אמר ר' אבא מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, פי' אע"ג דאמר ר' אלעזר גט שאין עליו עדים כשר, דוקא אין עליו עדים אבל יש עליו עדים פסולים פסול מדרבנן דלמא אתי לממסריה באנפוהי ומיסמך עליהו, ומתרץ הכא במאי עסיקינן בשמות מובהקין, ר"ח ז"ל פי' אנשים חשובין ידועין שמתרחקין מדבר שקר ומקבלות שחד, ור"ש פי' ידועים שהם גוים שאין דרך ישראל שיקראו באותן שמות דתו לא אתי למיסמך עליהו דמידע ידעי דגוים נינהו, וזה הפירוש נראה עיקר. לא הוזכרו אלא [בזמן] שנעשו בהדיוט, מפרש בגמ' אתאן לגטי ממון ורבנן קאמרי לה וארישא קאי דקאמר כל שטרות של ממון העולים בערכאות של גוים כשרים כגון שטר מכר כדמפרש לקמן בגמ' דזוזי קנו ליה ושטרא לסהדותא בעלמא ואי לאו דיהיב זוזי קמיהו לא הוו מרעי נפשיהו למיכתב שטרא ולא הוזכרו ליפסל אלא בזמן שנעשו בהדיוט דלא קפדי אאורועי נפשיהו. אמר ר"ח ז"ל אין הלכה כר' שמעון.
[גמ'.] ומקשי קא פסיק ותני כל שטרות כשרין בחותמין גוים לא שנא שטרי מכר ולא שנא שטרי מתנה, בשלמא שטרי מכר דארעא לאו בהאי שטרא מיקניא אלא בזוזי מכי יהיב האי גברא זוזי לישראל חבריה קמייהו דדייני גוים הוא דקנה ארעא דקרקע נקנה בכסף או בשטר והאי שטרא לראיה בעלמא שלא יאמר לא מכרתיה ולא קבלתי מעות ובהא מילתא אינהו מהימני דאי לאו דיהיב זוזי קמיהו כיון דדיינין קבועין נינהו לא הוו מרעי נפשיהו וכתבי ליה שטרא, אלא מתנה על ידי השטר הוא קונה אותה שהוא כותב לו שדי נתונה לך וחתמי ערכאות ובלא שום חליפין וקנין קנה אותה במסירת השטר, היכי מיקניא הא שטרא חספא בעלמא הוא חשיב דכתיב לפניהם ולא לפני גוים אלמא כתב גוים ודיניהן אינו כלום.
דינא דמלכותא, של גוים דינא ומלכא הוא דמוקים להו לפני ערכאות.
תני חוץ מכגיטי נשים, כל השטרות שהן כגיטי נשים שעל ידי השטר הדבר נגמר שהקנין בגוף השטר כגון שטרי מתנה.
<h2>דף יא.</h2>
בכנופיא דארמאי, שאינן ערכאות דלא מקבלי שוחדא, פי' רמז"ל שיש עדים ישראלים שאין אותו השופט והעדים מקבלים שחד.
שטרא פרסאה, שעשאוה בלשון פרס וחתמו פרסיים הדיוטות עליו.
והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף, שיהא הקלף מתוקן בעפצים בשעת עיבודו שעושים אותו שחור ושוב אין אדם עושה בו מחק וחוזר וכותב עליו זיוף ופיסלות מפני שהוא ניכר, וקלפים של פרסיים אינם מעובדים בעפצים ואדם יכול למחוק כתבו ומניח חתימת העדים וכותב ומזייף למעלה ממון הרבה.
מענינו של שטר בשטה אחרונה, כדאמרינן בגט פשוט וקנינא מפלוני בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא. בדמהדר, שמוחזר מענינו בשיטה האחרונה.
<h2>דף יא:</h2>
לפי שאין חותמין ישראלים שם, דסהדי דחתימי על שטרא אינון מפקי לה לקלא לפיכך לא נפסיד הלוקח דאמר לא ידענא דמשעבד לך, ובפרק שני אמרינן דאי חתימי עליה ישראל טריף ממשעבדי. ר' יוסף הלוי ז"ל, מחוורתא דשמעתא דשטרות העולים בערכאות של גוים אי שטרי מכר נינהו כשרים דאי לאו דיהיב זוזי קמיהו לא הוו מרעי נפשיהו וכתבי שטרא ושטר הלואות אי כתיב בהו (אזזיף) [אוזיף] ליה קמן פלוני לפלוני כך וכך הני נמי כשטר מכר דמי דאי לאו דאוזפיה זוזי קמיהו לא הוו מרעי נפשיהו וכתבי שטרא הלכך כשר הוא ומגבינן ביה ודוקא מבני חרי הוא דמגבינן ביה דאהני האי שטרא דלא מצי בעל דיניה למיכפריה ולא למימר ליה פרעתיך דכשטרא דאמי אבל ממשעבדי בין שטרי מכר בין שטרי הלואות לא מגבינן בהו דלית להו קלא, ושטר הלואות דלא כתיב בהו אוזיף ליה קמן פלוני לפלוני דהויא להו כשטרי הודאות וכן שטרי הודאות ושטרי מתנות וגיטי נשים ושחרורי עבדים וכל מאי דדמי להו דלא יהיב זוזי קמיהו הני כולהו אע"ג דאיתנהו בערכאות פסולין נינהו ולא מגבינן בהו דלא מהימני ערכאות גבן אלא במאי דאית ביה מתן זוזי קמיהו דאמרינן אי לאו דיהיב זוזי קמיהו לא הוו מרעי נפשיהו (למכתם) [למחתם] ליה בשטרא ויהב ליה זוזי קמן אבל מאי דלית ביה מתן זוזי קמיהו לא מהימני גבן, אבל ודאי אי מסרינהו ניהליה באפי סהדי ישראל איכא לפלוגי בהו שטרי מתנות והודאות ומאי דדמי להו משטרי ממונות כיון דמסרינהו באפי סהדי ישראל לא שנא נעשו בערכאות ולא שנא נעשו בכנופיא כשרין נינהו דכיון דמסרוה באפי סהדי ישראל ליכא למיחש בהא לעדות שקר ומגבינן בהו מנכסי בני חרי אבל ממשעבדי לא דלית להו קלא כדאמרינן לעיל והיינו דאמר רבא האי שטרא פרסאה וכו' מדלא קא מפליג בין דעביד בערכאות בין דעביד בהדיוט שמע מינה דדינא דתרוייהו בהא מילתא חד הוא דכיון דמסריה באפי סהדי ישראל אי דליתנהו הנך גוים שמות מובהקין לכולי עלמא פסולין דאע"ג דמדאורייתא כשרין נינהו דהא איכא עדי מסירה וקיימא לן כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי הני כיון דלית בהו שמות מובהקין פסולין נינהו מדרבנן כדר' אבא דאמר מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול והאי פסול מדרבנן דאי מדאורייתא אעידי מסירה סמכינן ולא איכפת לן בהנך דחתימי בגיטא, ואי איתנהו שמות מובהקין דלא חשידי אעדות שקר פלוגתא דר' שמעון ותנא קמא דר' שמעון סבר כיון דאיכא עדי מסירה דסמכינן עליהו כשרין נינהו ואי משום מזוייף מתוכו הני כיון דשמות מובהקין נינהו לאו מזוייף מתוכו הוא הלכך אפילו מדרבנן נמי כשרין ותנא קמא סבר אע"ג דמדאורייתא כשרין נינהו דהא איכא עדי מסירה דסמכינן עליהו מדרבנן מיהא פסולה נינהו דהוה ליה מזוייף מתוכו משום הני גוים דחתימי עליהו ואע"ג דשמות מובהקין נינהו אפילו הכי כיון דלא מהימני אגיטא דהא לית ביה נתינת זוזי קמייהו מזוייף מתוכו הוא ופסול מדרבנן.
מתני'. אם רצה לחזור בשניהם, קודם שיגיע גט ליד האשה והעבד יכול לחזור ואין השליח יכול לזכות בהן לצורכן דחוב הוא להן כדמפרש לקמיה.
וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין וכו', וזכה בהן השליח לצרכן, דקא סברי רבנן זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות שמתירו בבת חורין. ואין חבין לו אלא בפניו, הלכך אשה דחוב הוא לה יכול לחזור. שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי, הלכך כי משחריר ליה לא מפסיד ליה מזונות דבלאו הכי אי בעי לא זאיין ליה ולהכי לא הוי שחרורו חוב לו. שלא לזון את אשתו אינו רשאי, דהא משועבד לה במזונותיה הלכך כי מגרש לה [מפסיד לה] מזונות.
והלא הוא פוסל את עבדו מן התרומה, אם כהן הוא אלמא חוב הוא לו. כשם שהוא פוסל את אשתו וכו', וכי היכי דגט אשה חוב הוא לה עבד נמי חוב הוא לו.
אמרו לו מפני שהוא קנינו, מפרש בגמרא דהכי קאמר להו ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה, פי' שהרי כל זמן שלא שחררו הוא הולך ואוכל תרומה בכל מקום בשביל רבו וכי תימרו ודאי קבלת שליח זו אינה חוב דאי בעי מריה זריק ליה גיטא ברשות הרבים בתוך ארבע אמות ופסיל ליה שהרי משוחרר הוא זו אינה ראיה דאיהו שביק ליה מיד ולא ימציא עצמו למקום שיוכל לפסלו בזריקת גט ואזיל לעלמא ואכיל תרומה וזה שקיבל לו השליח הגט אינו אוכל שהרי משוחרר הוא ועל זה אמרו לו מפני שהוא קנינו הלכך אי בעי האי כהן כשיברח עבדו שקיל ארבעה זוזי מישראל ומקני ליה ניהליה כל היכא דאיתיה ושוב אינו קנינו של כהן ומיפסיל ליה הלכך לא הוי האי גט חוב לו דבלאו הכי מיפסל מן התרומה, ומקשי בגמ' לר' מאיר תינח עבד כהן עבד ישראל מאי איכא למימר ומתרץ מפני שמפסידו משפחה כנענית ואעפ"י שהתירו בבת חורין אפילו הכי בהפקירא ניחא ליה זילא ליה שכיחא ליה פריצא ליה, פי' זולה היא בעיניו לזלזל בה לכל תאותו ומתנהג (עמו) [עמה] בפריצות.
גמ'. התופס לבעל חוב, אדם מן השוק שתפס מטלטלין מנכסי ראובן לצורך שמעון שהוא בעל חוב. במקום שחב לאחרים, שחב התופס זה בתפיסתו זאת ללוי דהוא נמי בעל חוב דראובן לא קנה.
ואם תאמר משנתנו, דשליח זה שתופס לעבד חב לבעלים שרוצים לחזור ואינם יכולים לרבנן דשמעינן מינה דקנה. כאומר זכו דאמי, הואיל ואין זה כשאר תופס אלא בעל עשאו שליח לזכות בו ואעפ"י שהעבד לא ידע זכין לאדם שלא בפניו ולגבי עבד דזכות הוא לצאת אמרינן כזכי דמי אבל לגבי אשה הואיל וחוב הוא לה לא אמרינן כזכי דמי דאין חבין לאדם שלא בפניו. תוספ', תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים וכו', ופי' ר"ש בפ"ק דבבא מציעא דוקא היכא דלא עשאו הבעל חוב שליח לתפוס אבל היכא דעשאו שליח לתפוס קנה, ואי אפשר לומר כן דאי היכא דמשוי ליה שליח מהניא תפיסתו לצורך בעל חוב כי לא משוי ליה נמי שליח תהני כיון דמתכוין לזכות לו דהא זכין לאדם שלא בפניו, ואם תאמר דהכא קאמר ר' יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב על אחרים לא קנה ובפ"ק דבבא מציעא קסבר ר' יוחנן הגביה מציאה לחברו קנה חבירו והא בה[א] תליא כדאמר התם רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו לא קנה מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, ויש לומר (בר') [דר'] יוחנן הוה מפליג בין מציאה לתופס לבעל חוב דשאני מציאה מגו דזכיה לנפשיה זכי נמי לחבריה אבל גבי תופס לבעל וכו' ליכא למימר הכי. ר' יוסף הלוי ז"ל, ואע"ג דקיימא לן דזכין לאדם שלא בפניו הני מילי היכא דאינו חב לאחרים אבל היכא דחב לזה וזכה לזה אע"ג דזכין לאדם שלא בפניו הא קיימא לן דאין חבין לו לאדם אלא בפניו וכיון דהאי חב לאותו בעל חוב אחר בהאי תפיסה לא מהניא תפיסתו מידי דכמאן דליתה דמי אלא פלגי לה להנך מטלטלי כי היכי דדיינינן היכא דאיכא מטלטלי ולא תפסינהו חד מינייהו. [לשון הרי"ף] במקום שאינו חב לאחרים קנה, דזכין לאדם שלא בפניו.
[לשון הרי"ף] ושמעת מינה דלחזרה, שאין האדון יכול לחזור בו והיכא דמית בטלה שליחות הגט דאין גט לאחר מיתה. הולך, לקמן מפרש דהולך כזכה. [לשון הרי"ף מיבמות קי"ח ע"ב] המזכה גט לאשתו, שעשה שליח לקבל וזיכהו לה ע"י שליח שתתגרש מעכשיו וכגון שמת הוא קודם שיגיע גט לידה. במקום יבם, שיש לו אח ונתכוון לפטרה ממנו דשלא במקום יבם והוא בא לגרשה פשיטא לן דלא מיגרשא עד שיגיע גט לידה דאין האיש עושה שליח לקבלה לפי שחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו. כיון דסניא ליה, ליבם. דזימנין דרחמא ליה, פעמים שאוהבת אותו. חוב הוא לה, שתתגרש ותאסר על היבם ולפיכך אינה מגורשת. וחוששין לדבריה, התם קא תאני תרתי בבי במ[י]תה ביוצאה בחזקת [היתר] לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבום דקא תני האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאה ואמרה מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת וקתני חוששין וחולצת ולא מתיבמת ולא אמרינן אוקמה אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרא ומשום דרחמא ליה קאמרא אלמא לא מחזקינן לה באוהבת, ומדקתני ביוצאה בחזקת [היתר] ליבם ובאה והחזיקה עצמה לשוק כגון ניתן לי בן במדינת הים דכשהלכה לא היה לה בן ובחזקת עתידה ליבום ובאה ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת בעלי ואח"כ מת בני וקתני חוששין ולא תתיבם ולא אמרינן ודאי משקרא ומשום דסניא ליה אמרה אלמא זמנין דלא סניא ליה, אלמא מספקא לן וגבי מזכה גט נמי מספקא לן אי רחמא ליה וחוב הוא לה אי סניא ליה וזכות הוא לה ותחלוץ ולא תתיבם. במקום קטטה, שהיה לה עמו קטטה. נייחא דגופה, תשמיש עדיף לה וחוב הוא לה ואינה מגורשת. טן, גוף בלשון פרס. דו, שנים.
<h2>דף יב.</h2>
יכול הרב לומר לעבד, כנעני. עשה עמי ואיני זנך, אלא חזר על הפתחים.
<h2>דף יב:</h2>
נותן שבתו ורפואתו לרבו, שבתו שכר בטילתו בחליו ואע"פ שנתן לו דמי ידו רואים אותו כאלו הוא שומר קשואין דעדיין הוא ראוי לכך כשיעמוד מחליו. ורפואתו, לקמיה פריך הא בעי למיתבה לרופא, והוא הדין לנזקו וצערו אלא נזקו לא אצטריך לאשמועינן דהיינו דמי ידו ופשיטא דלרביה הוא דהא אפחתיה מכספיה, וצערו נמי בכלל רפואתו דהכא הוא כדמפרש לקמיה דהאי רפואתו צערא דסמא חריפתא הוא והוא הדין נמי לצער המכה, ומדקאמר שבתו לרבו והוא ניזון מן הצדקה שמע מינה יכול הרב וכו'. תוספ', שבתו ורפואתו בין שבת גדולה דהיינו נזק בין שבת קטנה נותן לו וגם צער נותן לו וגם בשת לרבנן דפליגי בהחובל על ר' יהודה דאמר אין לעבדים בשת אלא להכי לא תני להו שאין שום חידוש במה שהם לרב אבל בשבתו ורפואתו יש חידוש במה שהן לרב דבשבתו קמ"ל דאע"ג דשקיל רבו שבת דידיה לא מיחייב במזונותיו דיכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך ורפואתו נמי משום צער דסמא חריפתא כדמפרש.
דאמדוה לחמשא יומי, ליתן לרופא שכר חמשה ימים. צערא דידיה, וסלקא דעתא אמינא צערא לא זכי ליה רחמנא קמ"ל דבכל שבת הבא לידו זוכה בו רבו כשורו וכחמורו.
<h2>דף יג.</h2>
מתני'. ר"ש, האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי וכו' גרסינן ולא גרסינן תן שלא מסרו ביד שליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר. תוספות, ומתניתין אתיא אפילו לרבנן וכגון שאינו מוסר להם מיד ליד אלא מראהו להם ומצוה ליתנו ולא נטלוהו עד לאחר מיתה, נתברר עתה לזה הפי' אם נתן הגט לשליח ואמר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי גבי אשה דחוב הוא לה יכול לחזור וגבי עבד דזכות הוא לו אינו יכול לחזור ונשתחרר העבד לרבנן ואעפ"י שלא הגיע לידו כי מתני' דלעיל ומתני' דהכא כגון שלא מסרו ליד שליח בחייו, ודלא כפי' הרב אלפסי שכתב למעלה לא יתנו לאחר מיתה דגיטא לא הוי עד דמטי לידיה וכי מטי לידיה הא מית ליה המשחרר ופקעא ליה רשותיה.
תנו מנה לפלוני נותנין לאחר מיתה, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ועוד דמצוה לקיים דברי המת.
גמ'. תנו לו מנה זה, כגון שהיו המעות צבורין ומונחין. שמא מנה קבור, יש לו בקרקע וההוא הוא דיהיב ליה. במעמד שלשתן, המפקיד והנפקד או המלוה והלוה והמקבל. לא שנא מלוה, ואע"ג דלהוצאה ניתנה ואינו בעין.
<h2>דף יד.</h2>
כהלכתא בלא טעמא, כאלו קיבלה משה מסיני שאין צריך ליתן בה טעם. אפוטרופא, להכניס ולהוציא ואע"פ שכתבן לה בלשון מתנה לא קנאתן ואין טעם בדבר אלא כך תיקנו והפקר בית דין הפקר. בבית, בבית מיוחד שאין דר בו אלא עשאו לו לבית חתנות.
באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי, השתא סלקא דעתין דהכי קאמר ליה בפניו אני מבטיחו שלא אחזור בי, ופרכינן מכלל דאי בעי למהדר מצי הדר בתמיהא, הכי קאמר דברים הללו כיון דבאפיה קאמינא לך דתיתביה ניהליה תו לא מצינא למהדר בי, מקשי בגמ' הא אמר רב חדא זמנא דאמר רב הונא אמר רב תנם לי בידך וכו' ולמה ליה למימר דלא מצינא הדרנא, ומתרץ אי מההיא הוה אמינא הני מילי מתנה מרובה כגון מנה אבל מתנה מועטת לא קמ"ל כלומר להכי אצטריך למימר באפיה קאמינא לך לאשמועינן דקבא דמוריקא דמתנה מועטת היא בעינן נמי באפיה.
גינאי, בעלי גינה מוכרי ירק. אסתירי זוזי, סלעי מדינה, סתם אסתירא סלע צורי אסתורי זוזי סלעי מדינה, שמיני שבסלע צורי דהיינו חצי דינר.
באפיה מרי ארעא, אאמרי ליה קאי כלומר אמרו ליה באפי מרי ארעא הבינהו ניהליה למרי ארעא הא קנו מינך. ר' יוסף הלוי פי' דאפילו לא אמר במעמד שלשתן נמי כיון דקנו מינך לא מצית הדרת בך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את דכיון דקנו מינך שעבודי שעבידת ליה נפשך, ושמעינן מינה דהא דבעינן מעמד שלשתן הני מילי היכא דלא קנו מידו דההוא דאיתיה לההוא מנה גביה דמצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את אבל היכא דקנו מיניה אע"ג דלא אמר ליה במעמד שלשתן לא מצי למהדר ביה ולמימר לאו בעל דברים דידי את דכיון דקנו מיניה הא שעבודי שעבידת ליה נפשיה ומעמד שלשתן קנו אע"ג דאינו בעין ר' יצחק בר אשר ור"ח פי' דמעמד שלשתן קני אפילו בעל כרחו של נפקד, אבל אי אמר זכי לפלוני לא קני המקבל אלא אם כן רצה לזכות לו הנפקד וראיה מפרק מי שמת גבי איסור גיורא דקאמר אי במעמד שלשתן לא קאזילנא, משמע דאי הוה אזיל היה מקני למקבל מתנה בעל כרחו של נפקד. ואומר הר' יעקב מאורלינ"ש דמעמד שלשתן לא מצי מחיל הנותן ומביא ראיה לדבריו, וכן פי' רבנו חיים כהן דמעמד שלשתן לא מצי מחיל, וכן כתב רב האיי גאון ז"ל.
חייב, המשלח הזה באחריותו אם יאנסו ביד השליח הזה. ואם בא לחזור, ולומר תחזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך אינו חוזר, מפרש בגמ' דבהא קא מיפלגי מר סבר שמואל מתוך שהוא חייב באחריותו אם בא לחזור חוזר ומר סבר רב לא אמרינן מגו (רב) ולכולי עלמא במידי דלית ביה אחריות כגון מתנה סבירא להו דהולך כזכה ומודה שמואל דאינו חוזר ומיהו לקמן מסקינן דהולך במתנה לאו כזכה ויכול לחזור בו.
הולך מנה וכו' תן מנה וכו', כלומר אחת מכל הלשונות הללו. לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וכו', כלומר לימא ליה האי משלח אין רצונו של מפקידי שיהא פקדונו ביד אחר וכו' דהכי קיימא לן לקמן בפ' שלישי וכיון דאין רצונו אשתכח דחוב הוא לו ואין חבין לו לאדם אלא בפניו ואמאי אינו חוזר הא לאו זכות הוא. בשהוחזק משלח זה כפרן בפקדון דאנן סהדי דניחא ליה לבעליו שיצא מידו דקיימא לן דשליח מתנה כשליח הגט דגרסינן בתחלת פרק השולח אמר אביי נקיטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכה.
<h2>דף יד:</h2>
ולא מצאו, שמת. יחזרו למשלח, דהולך במתנה לא כזוכה וכמה דלא מטא לידיה דמי שנשתלחו לו אכתי לא זכה ביה וכיון דמית מקמי דליזכי ביה מהדר ליה למשלח דהא לא זכה ביה מי שנשתלחו לו כי היכי דלירתינהו יורשין. אם מת מקבל בחיי נותן יחזרו למשלח, דלא זכה בהן מקבל ואפילו מת הנותן בחזירת השליח אין כאן משום מצוה לקיים דברי המת שקודם מיתתו ב(י)טלו דבריו משעת מיתת המקבל. ואי מת נותן בחיי מקבל יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו, כגון דמית נותן לאחר שמסרן לשליח ועדיין מקבל חי הלכך משעת מיתת הנותן זכה בהן המקבל משום מצוה לקיים דברי המת ואפילו היה בריא. ואי שכיב מרע הוה, דהולך דידיה זכה הוא. אי איתיה למקבל בעולם בשעת מתן מעות לשליח זכה בהן מיד וכשמת זכו יורשיו מכחו. ואי (אית) ליתיה למקבל, שכבר מת וזה לא היה יודע נמצאת זכייה בטעות ולא קנו יורשין. ר' יוסף ז"ל, והני מילי דאמרינן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דאמו היכא דלא הדר נותן אבל אי הדר נותן אפילו מטא לידא דמקבל מצי הדר ביה דקיימא לן כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו, והאי שכיב מרע דהכא במצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין אבל שכיב מרע דליתיה מצוה מחמת מיתה כיון דקיימא לן מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמת ואם עמד אינו חוזר לא אמרינן ביה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אלא ליהוי דיניה כדין בריא כיון דבעי קנין. תוספתא בפ"ק דגטין, האומר הילך מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר הלך ומצאו שמת יחזיר לנותן מת נותן יתן ליורשיו זכה במתנה זו לפלוני התקבל מנה זו לפלוני זכה שטר מתנה זה לפלוני אם רצה להחזיר לא יחזיר הלך ומצאו שמת יתן ליורשיו ואם לאחר מיתה זכה יחזיר לנותן שאין זכין למתים לאחר מיתה טול מנה זה לפלוני יהיה מנה זה לפלוני בידך ומת רצו היורשין לכופו אין יכולין ואין צריך לומר באומר זכה לו והתקבל לו. ירושלמי בתחלת אע"פ, הכותב שטר חוב לחברו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו כלום.
<h2>דף טו.</h2>
בפני נכתב אבל לא בפני נחתם, דאין קיום הגט אלא בחותמיו והוא לא העיד על החתימה. בפני נחתם אבל לא בפני נכתב פסול, דאמרינן בריש פרקא קמא דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא, מקשי בגמ' הא תו למה לי הא תנינא לה חדא זימנא המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ומתרץ אי מההיא הוה אמינא צריך ואי לא אמר כשר קא משמע לן.
בפני נחתם חציו, אחד מן העדים. בפני נכתב חציו, לקמן בגמ' מפרש הי חציו. אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול, דוקא בשהגט יוצא מתחת ידי האחד שהוא מביאו ואין חברו שליח בהבאתו משום הכי פסול דלשליח אצרכוה רבנן למימרינהו לתרוייהו, אבל אם הגט יוצא מתחת ידי שניהם כשר כדמפרש לקמן בגמ'.
שנים אומרין בפנינו נכתב וא[ח]ד שלישי אומר בפני נחתם פסול כדפרישנא שהגט יוצא מתחת יד אחד מהן וכדמפרש לקמן בגמ'. ור' יהודה מכשיר, דכיון דמצרכינן אסהודי נמי אכתיבה או הוא או אחר תו לא אתי לאיחלופי, ובגמ' אמר דחלוק היה ר' יהודה אף בראשונה אאחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם, ואין הלכה כר' יהודה, ובגמ' מפרש דלא זו אף זו קתני דאורחיה דתנא למינקט ברישא מילתא דפשיטא והדר מוסיף עלה מילתא דרבותא וקאמר הכי ולא זו בלבד דלא אסהיד אחתימה כלל אלא אף זו בפני נחתם חציו, והדר מוסיף ואמר ולא זו בלבד אלא אף זו דהאי קא מסהיד אכולה כתיבה והאי קא מסהיד אכולה חתימה פסול, אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר לא מיבעיא אם הגט יוצא מתחת יד עד כתיבה דנעשה כשנים על זה ושנים על זה אלא אפילו גט יוצא מתחת יד עדי חתימה כשר, דשנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם.
גמ'. שיטה אחת, שיטה ראשונה שבה שם האיש ושם האשה והזמן. אלא אמר רב אשי בחציו אחרון, דאשתכח דחציו ראשון לא שמע בו ואפילו קן קולמוסא וקן מגילתא.
<h2>דף טו:</h2>
אני הוא עד שני, היינו קיום הגט כשאר שטרות דאדם מעיד זה כתב ידי. או כולו בקיום הגט, שכל אחד מן העדים יאמר זה כתב ידי. או כולו בתקנת חכמים, עדות השליח שהאמינוהו חכמים כשנים. אבל אם העידו שנים, שנים מן השוק מעידים שהם מכירים חתימת יד עד השני שלא העיד השליח עליו. הוא ואחר, השליח ואחד מן השוק עמו. דליכא מידי דכי אמר חד כשר, אלו אמר חד בפני נכתב ובפני נחתם כשר שנמצא שנתקיים הגט על פיו, אי נמי אם אמר השליח יודע אני חתימת העדים כשר כדאמרינן בפ"ק בשמעתא קמייתא. וכי אמרי תרי פסול, אלא כשר כיון דתרי נינהו ואע"פ שאין אומרים בפנינו נחתם כיון שהן מעידים על חתימת יד שני שהן מכירין אותו הרי נתקיים הגט ואעפ"י שחציו בתקנת חכמים הוא שהוא בפני נחתם וחציו בקיום הגט שהוא יודעין אנו שזה חתימת פלוני כשר הוא לפי שנתוספה לנו בה כח שהרי שנים הן. דאילו אסיק ליה איהו לכוליה דיבוריה, ואמר בפני נחתם כולו כשר שנמצא שנתקיים הגט על פיו לבדו וכיון שנצטרף אחר עמו שנמצא שנתקיים הגט על פי שנים יהא פסול, בתמיהא ובמילתא דרב אשי הוא דאמרינן או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים לפי שלא ניתוספה בו כח מצד אחר שהרי מכל מקום על פיו לבדו מתקיים וכיון שלא ניתוספה בו כח מצד אחר לכך בעינן עד שיקיימו כולו בתקנת חכמים שיאמר בפני נחתם כולו או עד שיאמר יודע אני שזו חתימת פלוני ופלוני או יבאו שנים ויאמרו יודעין אנו שזו היא חתימת ידי פלוני ופלוני כשאר כל הקיומין אבל אם יצטרף עמו אחר וכל שכן אם יהיו שנים כיון שנתוספה בגט כח שהרי מקודם היה מתקיים על פי אחד ועכשיו מתקיים על פי שנים ואעפ"י שמקצתו מתקיים בתקנת חכמים ומקצתו בקיום הגט כשר הוא.
<h2>דף טז.</h2>
שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם, שאין שניהם שלוחים בהבאתו דלא היו שנים שהביאו גט אלא אחד הביאו וצריך המביא לומר בפני נכתב ובפני נחתם וזה לא אמר. אבל הגט יוצא בבית דין מתחת ידי שניהם, אדוקין בו ושניהן שלוחין כשר ואע"ג דלא קאמרי כלום דלחד אצרכוה למימר תרוייהו דלא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא אבל לתרי לא אצרכינהו.
<h2>דף טז:</h2>
אין צריכין שיאמרו בפנינו וכו', דטעמא משום דאין עדים מצויין לקיימו והרי עדים מצויין לקיימו. סיפא, דקתני פלוגתא דר' יהודה ורבנן על כרחיך בשאין הגט יוצא מתחת ידי שניהן דאי שניהם שלוחין מכשרי רבנן ואע"ג דאמירה דידהו לאו כלום היא דהא שנים שהביאו את הגט אין צריכין לומר.
וכי אין הגט יוצא מתחת ידי שניהם במאי פליגי, הואיל ואחד הביאו והוא לא אמר כתיקון חכמים אמאי קא מכשר ר' יהודה. מר סבר, תנא קמא סבר שאעפ"י שהגט יוצא מתחת ידי עד החתימה והשליח הימנוה רבנן כתרי אפילו הכי כיון דלא אמר נמי בפני נכתב פסול גזרה דלמא אתו לאיחלופי ור' יהודה כיון דאיכא תרי אחריני במקומו לאסהודי אכתיבה תו לא אתי לאיחלופי. אחד אומר בפני נכתב וכו', פרישנא לה במתני'.
<h2>דף יז.</h2>
מתני'. נכתב בלילה ונחתם ביום כשר, לפי שהיום הולך אחר הלילה. ביום ונחתם בלילה פסול, מוקדם הוא דמשמע דמההוא יומא איגרש ולא איגרש עד למחר, ובגמ' מפרש מאי פיסוליה.
כל גטין של מכר ושל מתנה והלואה. פסולין, דאתי למיטרף לקוחות מיומא דכתיבה ושלא כדין. ר' יוסף הלוי ז"ל, הא דתנן כל גטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין דוקא שטר שאין בו קנין דכיון דלית ביה קנין לא משתעבד אלא עד דחתים ליה וממטי ליה לידא דמלוה הלכך בעינן דחתים ליה וממטי ליה לידיה דמלוה בההוא יומא גופיה דכתיב ליה לשטרא והאי כיון דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול הוא דכיון דלא מטא לידיה דמלוה אלא בלילה נחתם אשתכח דשעבודיה מאותו הלילה נינהו והשטר זמניה מיומא דכתיב ביה הוא וזימנין דזבין לוה בין כתיבת השטר לחתימת העדים ומפיק האי לשטרא דידיה דזמניה קודם זמן הלוקח וטריף ליה שלא כדין משום הכי בעינן עד דחתים ליה בההוא יומא גופיה שהוא זמן השטר וממטי ליה לידיה דאי אפיק מלוה מידע ידעינן דההוא יומא גופיה מטא לידיה עד דמיתי לוקח ראיה דלאו בההוא יומא מטא לידיה אבל שטר שיש בו קנין אפילו נכתב היום ונחתם לאחר זמן נמי כשר דהא משעת הקנאה שעביד נפשיה ושטרא זכרון דברים בעלמא הוא ואשתכח דשעבודא דידיה לא בגופיה דשטרא הוא כי היכי דנטרינן אימת מטא לידיה אלא משעת הקנין משתעביד ליה הלכך אפילו נכתב היום ונחתם לאחר זמן כשר הוא חוץ מגיטי נשים דלא לגוביאנא עבידי.
גמ'. מפני מה תקנו זמן בגיטין, כיון דלאו שטרא דגוביאנא הוא. משום בת אחותו, והיא אשתו שמא תזנה תחתיו וחס עליה שלא תחנק וכותב לה גט בלא זמן ונותן לה וכשמע(מ)ידין עליה בבית דין מוציאה גיטה ואומרת גרושה הייתי ופנויה באותה שעה. משום פירות, שמזמן הגט ואילך ואם ימכור הבעל בפירות נכסי מלוג שלה היא תגבה ואם לא היה בו זמן היה מוכר והולך וכשתתבענו לדין ידה על התחתונה שיאמר לה קודם גירושין מכרתי עד שעת נתינה הלכך זמן כתיבת הגט לא מהני ביה דכי אתיא למיטרף בעיא לאתויי סהדי אימת מטא גיטא לידה.
<h2>דף יח.</h2>
מאימתי מונין לגט, שלשה חדשים שהאשה צריכה להמתין.
המשליש, מסר הגט לשליש כדי לגרשה בו לסוף ג' חדשים והוא הלך לדרכו מותרת לינשא מיד דמשעת כתיבה מונין. ולגט ישן, לקמן תנינן דאין אדם מגרש בגט ישן ואיזהו גט ישן כל שנתיחד עמה מאחר שכתבו לה וטעמא גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה שמא תתעבר בין כתיבתו לנתינתו ולאחר זמן יאמרו הגט קודם ובזנות נתעברה.
כתובה כמעשה בית דין דמיא, דתנאי בית דין הוא מה מעשה בית דין חיוביה משעת פסק דין הוא ואע"ג דלא איחתום הלכך אין שם הקדמה ונכתבין ביום ונחתמין בלילה אף כתובה משעת כתיבה חייל שעבודא ואע"ג דלא איחתים. תוספות, מה מעשה בית דין נכתב ביום ונחתם בלילה וכו' דמשעת פסק דין אית ליה קלא כמו בשטר דמוכח בהגוזל ובכמה דוכתי דקאמר תלמודא בשעמד בדין דגבי ממשעבדי אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה יש מקומות שנוהגין לכתוב הכתובה בערב שבת ולחתום במוצאי שבת ואין נכון לעשות כן משום תוספת דדילמא לית ליה קלא ומיהו היכא דקני מיניה ליכא למיחש למידי כדאמרינן בבבא בתרא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דקאניתו ביה.
עסוקין באותו ענין הוא, מכתיבה עד חתימה ואפילו בשאר שטרות כשר. לא שנו, דשטרות הנכתבין ביום ונחתמין בלילה פסולין. אבל עסוקין באותו ענין כשר, תוספות, דאית ליה קלא כדפרישית לעיל כאלו חתמו כיון שהם מזומנים לחתום.
<h2>דף יח:</h2>
שנים משום עדים, כלומר שנים נתכוון לחתום בו לשום עדים. וכולן, והשאר לא החתים אלא כדי לביישה לרבים ותנאי גמור הטיל בגט זה דלא יהא גט אלא אם כן חותמין כולן. כולכם משום עדים, נתכוון להחתימם כולם. מאי בינייהו, בין משום תנאי בין משום עדים כולם צריכין לחתום דהכי תנן לקמן בפ' האומר כולכם כתבו גט לאשתי אחד כותב וכולן חותמין. ועד עשרה ימים, וקודם שנתנו לה חתמו כלם. לר' יוחנן דאמר משום תנאי כשר, דכיון דקסבר דשנים בלחוד הן משום עדים וכולן משום תנאי כיון דהני תרי חתמי זה בפני זה תוב לא איכפת ליה בהנך אי חתמי בההוא יומא או לא חתמי בההוא יומא אי חתמי זה בפני זה או זה שלא בפני זה כיון שחתמו נתקיים התנאי ולא הוי מוקדם. ולר' שמעון בן לקיש דאמר משום עדים פסול, דלא הוי עדות שלמה עד שיחתמו כולם ביום כתיבה וכיון דכולן לא חתמו ביום כתיבתו הוה ליה מוקדם ועוד דזה שלא בפני זה חתמו.
ומאן דאמר משום עדים פסול, דקיימא לן בסנהדרין אפילו מאה עדים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה.
אי חתם בתחלה קרוב או פסול, אם חתם בשנים הראשונים הקרוב או הפסול וכולם חתמו בו ביום. אמרי לה כשר, למאן דאמר משום תנאי דאע"ג דחתים ברישא תתקיים העדות בראויין להעיד והוא יחשב לתנאי דמסתמא את הכשרים מינה לשום עדות והקרוב לתנאי. אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא, וכיון דחתם ברישא אתו למימר לשום עדות חתים ויכשירו קרוב בכל השטרות. ר"ב ז"ל, אמרי לה פסול כיון דלכתחלה חתם קרוב או פסול ובדין הוא דהוי כשר דאמרינן כולן משום תנאי אלא משום הכי פסול דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא האי בקיום לאו דוקא אלא דאתי לאיחלופי בשטרות דעלמא דאמרינן בשאר שטרות מילאהו בקרובים כשר ובלבד שיהו שנים הראשונים כשרים. פסק ר"ח ז"ל כר' יוחנן וכלישנא בתרא שאם חתם קרוב או פסול בשנים הראשונים פסול.
<h2>דף יט.</h2>
מתני'. בכל כותבין בדיו, מפרש בגמ' דיו דיותא בלשון ערבי למדאר. בשם, מפרש בגמ' סמא בלשון ערבי עיקאר. סיקרא, סקרתא צבע אדום ובלשון ערבי אלמגרת. קומוס, קומא אלזאג, ור"ת ז"ל פי' שרף האילן. קנקנתום, קלקלת והם שני מינין מן האחד עצמו עושין דיו והאחד משימין אותו לתוך הדיו. ובכל דבר שהוא של קיימא, בגמ' מפרש לאתויי מאי.
(עלה) עלה של זית, תלושה. ונותן לה את הפרה, לקמן בגמ' מפרש טעמא. לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלין, טעמא מפרש בגמ' מדכתיב ספר מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל, ורבנן סבירא להו אי כתיב בספר כדקאמרת השתא דכתיב ספר לספירת דברים הוא.
גמ'. במי טריא, מים ששורה בהן פרי כעין עפצים, ור' יצחק בן יהודה פי' מי בלוטי. מי מילין, מים ששרה בהן עפצים שחוקים ולהכי אין כותבין במגילתא דעפיצא דלא הוי כתב שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב ואין ניכר. כתבו באבר, מים ששורה בהן שחיקת אבר אבל באבר עצמו משחיר ואינו כותב, ור"ת ז"ל פי' הפך. בשיחור, פי' ר"ת וכן ערוך כלי ברזל כדתנן פרק י"ג בכלים השחור וזוג של ספרים שנחלקו, ורושם בו את המגלה, בשיחור פחמים כבויים ופעל בפחם תרגומו נפח נור בשיחורין.
מקרעין להם נייר חלק, פי' ר"ת ז"ל אם היה שמו יעקב מקרעין בנייר צורת יו"ד ועי"ן וקו"ף ובי"ת ונותן זה הנייר למטה מעט משיטה אחרונה על החלק שהניח תחת כתב הגט להעיד בו וממלא העד ששמו יעקב הקרעים שבנייר הנתון על החלק שבגט ומסיר הנייר ונמצא שמו יעקב כתוב בכתב ידו בגט.
בגיטין, משום עיגונא כדלקמן דלא משכחינן בקיאין ושמא בתוך כך יפרוש זה לים או ימות ותיזקק ליבם. אבל בשטרות לא, אלא יחזר אחר עדים הבקיאין לחתום.
<h2>דף יט:</h2>
כותיה דרב, דאמר מקרעין להן נייר. רב נחמן היה ממונה מפי ראש גלות וחתניה דבי נשיאה הוה כדאמרינן בהעור והרוטב וסופרי הדיינים יראים ממנו ולא משקרי.
דעביד בערכאות, וחותמיו גוים דאכשרנא להו לעיל. ממשעבדי, והא דאמ' בפ"ק מבני חרי ולא ממשעבדי בנעשה בהדיוט דלית ליה קלא ומשום דלא הוה ידע רב פפא למקרייה הוה מקרי ליה לשני גוים. ור"ח ז"ל גריס מבני חרי, וכן פי' ר' יוסף הלוי דכי תנן כל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרין הני מילי למיגבא ביה מבני חרי ולא מצי למיכפר אבל ממשעבדי לא דלית ליה קלא. דחתימי עליה ישראל, וישראל עשאוהו אלא שכתבוהו בלשון פרסי. דיהיבי גיטא קמיהו, עדי מסירה. צריכי למקרייה, קודם נתינה שמא אינו גט.
שטר פסים, שטר פיוסים שאומר לחבירו אוהבו ומאמינו שיכתוב לו על עצמו שטר חוב כדי שיראה עשיר. שטר אמנה הוא, שכתב ללות ולא לוה והאמינו לוה למלוה שלא יתבענו אלא אם כן ילונו ומסר לו את השטר.
בדקריוה, שהרי ברישא אבל אי לא קריוה הרי זו ספק מגורשת, וכן כתב רמב"ם ז"ל. תוספ', ומיהו אי קריוה אחר נתינה דבר זה פשוט דמגורשת אע"ג דלא אקריוה קודם נתינה. (עלייה) [עייליה] לבי ידיה, תחת כנפיו.
<h2>דף כא:</h2>
לא אפשר למיקץ ידיה, דשייך במצות ואינו רשאי לחבל בו ואם חבל בו יוצא לחירות בראשי איברים אלמא אינו רשאי לחבל בו.
אמר קרא וכתב ונתן וכו' בהלכות, מאן דכתיב גיטא לפסוק מגילתא שיעור גיטא והדר לכתוב דאי כתב מקמי דליפסוק ונפישא מגילתא ופסק לה בתר דכתב מיפסיל גיטא. מספר תרומות, צריך לקצעו ולחתוך הקלף תחלה קודם שיכתוב הגט כמו שדעתו שישאר הקלף לאחר הכתיבה אבל לאחר שיכתוב אסור לחתוך ממנו דהוה ליה מחוסר קציצה ופסול. כתבו על איסורי הנאה וכו', דהאי ונתן נתינת גט הוא ולא נתינת מידי דשוי כלום.
מתני'. אין כותבין במחובר, דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. כתבו על המחובר וכו', בגמ' פריך והא אמרת אין כותבין. על הנייר המחוק וכו', לפי שיכול לחזור ולמחקו עד העדים ולכתבו ויעביר תנאי שהיה בו ולא מוכחא מילתא דהא עדים נמי על המחק חותמין וכן דפתרא אין מחק שלו ניכר, ובגמ' מפרש לה דמליח וקמיח ולא עפיץ. וחכמים מכשירין, בגמ' מפרש להו.
גמ'. והוא ששייר מקום התורף, סיפא דקתני כשר והוא ששייר מקום התורף וכתבו לאחר התלישה. תורף מקום האיש האשה והזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם. ור' אלעזר היא, מתני' דבעי כתיבא בתלוש דדריש וכתב דקרא אכתיבת הגט ולא אחתימת העדים ר' אלעזר היא דאמר חתימת הגט אינה מן התורה אלא מפני תקון העולם הלכך וכתב דקרא אכתב הגט קאי.
<h2>דף כב:</h2>
מאן חכמים, כלומר מאן נינהו ומאי טעמא מכשרי. ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי, הלכך לא חיישינן דלמא מזוייף הוא דהא אמרן צריך למקרייה ואי הוה ביה תנאה אינהו הוו ידעי כך פי' ר"ש ז"ל. תוספות, ולא בכל גטין קאמר דשאר גטין דכתיבי בדבר שאינו יכול להזדייף וחתומים בו עדים יכולה להנשא אפילו לר' אלעזר בהכרת חתימת העדים שבו כדתנן בפרקא בתרא ומיתינן לה בריש מכילתין שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם דמאחר דחזינן ליה לגט בידה דליכא למיחש לזיופא אמרינן דמסתמא בא לידה כמצותו ודוקא בגט זה דכתיב אדבר שיכול להזדייף הוא דאמרינן דכשבאה לינשא לו צריכה להביא עדי מסירה, משמע מדברי ר"ש שאמר עדי מסירה אינהו הוא דעבוד כריתות אם נתן הבעל הגט לאשתו בינו ובינה לא הוי גט, ור' יוסף הלוי פי' דהא דקיימא לן כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי לאו למימרא דאי ליכא עדי מסירה אע"ג דאיכא עדי חתימה ולאו כלום הוא אלא למימרא דאי ליכא עדי חתימה כיון דאיכא עדי מסירה גיטא מעליא הוא ולא מצרכינן לעדי חתימה ואע"ג דלכתחלה בעינן עדי חתימה מפני תקון העולם הני מילי לכתחלה אבל בדיעבד בעדי מסירה סגי לן כדתנן שלשה גטין פסולין וכו' עד ר' אלעזר אומר אעפ"י שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים אבל לעולם אי איכא עדי חתימה לא בעינן עדי מסירה ואי יהביה ניהליה בין דיליה לדילה שפיר דמי, והביא ראיה לדבריו, וכן כתב הרב רבנו לקמן בפ' השולח אלא הא דאמרינן דסגי לן בעדי חתימה בלא עדי מסירה הני מילי דיעבד אבל לכתחלה בעינן נמי עדי מסירה.
והני מילי, דמכשיר ר' אלעזר כתב שיכול להזדייף. בגיטין, שאינן עשויין אלא להתיר ויכולה להביאו לבית דין לאלתר ויתירוה ושוב אינה צריכה לגט דכיון דהותרה בבית דין יש זכרון וקול לדבר. אבל בשטרות, דקיימי לגוביאנא ודילמא לא מפקי ליה עד זמן ארוך ושכחו עדי מסירה את הדבר וסמכי אעדי חתימה והוא מזייף כתב העליון וחתם העדים עומד במקומו משום הכי בעינן כתב שאין יכול להזדייף כדכתבינן לעיל בענין שטרא פרסאה דמקשינן והא בעינן כתב שאין יכול להזדייף אלמא הכי הלכתא, ור' יוחנן פליג בגמ' על הא מילתא ואמר שהכשיר ר' אלעזר כתב שיכול להזדייף אפילו בשטרות כיון דאיכא עדי מסירה ידעי דלאו מזוייף הוא ולא חיישינן דילמא מינשו לה לעדות ושמא זייף בו ומאי דאמרינן לעיל והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היכא דליכא עדי מסירה, כך נראה לי, ופסק ר"ח ז"ל כר' יוחנן.
מתני'. ואפילו חרש שוטה וקטן, בגמ' מתרץ לה האשה כותבת גיטה ומקנתו לבעל וחוזר ומוסרו לה לגירושין. שוברו, שובר פרעון כתובה שהאשה היה לה לכתבו ולמסרו לו לראיה. חוץ מחרש שוטה וקטן, מפרש טעמא בגמ' לקמן דלאו בני דעה נינהו וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות דאחד לוקח לכולן. וסומא ונכרי, מפרש לקמן. קיבל הקטן, מיד הבעל והוליכו לאשה. והגדיל, קודם שמסרו לה.
גמ'. והא לאו בני דיעה נינהו, ולא ידעי לכתבו לשמה. והוא שהיה גדול עומד על גביו, ואומר לו כתוב לצורך פלונית ומתני' ר' אליעזר היא דבעי כתיבה לשמה, וסיפא דקאמר שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו עדי מסירה דרוב גטין נמסרין בפני החותמין וא[א]מצעיתה קאי ולאו ארישא לאכשורי כתיבת חרש בלא גדול עומד על גביו.
<h2>דף כג.</h2>
ונכרי אעפ"י שישראל עומד על גביו, אם כתב התורף פסול ואעפ"י שיש לו דעת משום דאדעתא דנפשיה עביד והוא הדין נמי דהוה אמר לפי שאינו בתורת גטין וקידושין ודיעבד נמי בנכרי לפי שאינו בתורת גטין וקדושין. רמז"ל, ישראל שנשתמד לע"ז או שהוא מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבריו.
והוא ששייר מקום התורף, לא שרינן לכתחלה כתיבת חרש שוטה וקטן בשגדול עומד על גביו אלא אם כן שייר מקום התורף שהוא מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם ואם כתב הטופס ואין גדול עומד על גביו הניח מקום התורף וכתבן הפקח הגדול לשמה הרי זה גט כשר, כך פי' ר"ח ז"ל.
דלאו בני דיעה נינהו, וכיון דלאו בני דיעה נינהו לאו בני שליחות נינהו והוה ליה כמאן דאנחיה לגט על גבי קרקע ואמר לה טלי גטיך מעל קרקע דלאו נתינה היא.
לאו בני כריתות ני[נ]הו, דאין לגוים קידושין ואין גטין נוהגין בהן ובמידי דלנפשיה לא חאזי לא מצי למעבד שליחותא לאחריני והוא הדין לעבד.
דפתח ונסתמה וכו', ואע"פ שלא חזר ונתפתח והאי דקתני במתני' וחזר ונתפתח לא תדוק ונתפתח לא אלא הוא הדין אעפ"י שלא חזר ונתפתח אלא איידי דקתני שפוי ונשתפה הא לא חזר ונשתפה לא תנא נמי פתח ונסתמא וחזר ונתפתח.
ודייק רב אשי, דלגבי פתח ונסתמא לא תנא דוקא חזר ונתפתח מדקתני סופה וכו' אלמא היכא דטעמא משום דעה הוא בעינן תחלה וסוף אבל סומא לא הוי טעמא משום דעה ולא בעינן תחלה וסוף אלא תחלה לחודיה דלמצי למימר בפני נכתב ובפני נחתם דאי בסומא נמי דוקא נתני כל שתחלתו וסופו בכשרות.
<h2>דף כג:</h2>
אין העבד נעשה שליח, עבד של כל אדם אינו נעשה שליח לאשה בעלמא לקבל גט מיד בעלה ותהא מגורשת בקבלתו והוא הדין נמי דאינו נעשה שליח להולכה דחד טעמא הוא. עבר וקיבל, העבד. וכהנת הות, אשת כהן. נראים דברים שהעבד מקבל גט, שחרור לחברו. מיד רבו של חברו, שאינו רבו שלו דכיון דעבד איתיה בתורת שחרור שליחא נמי מצי למהוי. אבל לא מיד רבו שלו, אם שניהם של איש אחד דיד עבד כיד רבו דמיא וכשמסרו בידו לא יצא גט מרשותו דדמי כאלו מונח בתיבתו ואע"ג דעבד מקבל גט לעצמו התם הוא דגטו וידו באין כאחד דשחרורא דידיה הוא אבל לאחרינא לא. ואם לחשך אדם, באזניך להקשות ולומר הרי שנויה היא שאף מיד רבו שלו מקבלו לחברו, ששנינו אם היתה עוברה זכתה לו אלמא שפחה זו מקבלתו לצורך עוברה מיד רבה. ר' היא דאמר, בפרק השולח גט המשחרר חצי עבד קנה העבד אותו החצי וקסבר עובר ירך אמו, דלא תימא תרי גופי נינהו והוה ליה מקבל גט לחברו מיד רבו שלו אלא עובר ירך אמו והוה ליה כחצי גופיה. וליתה להא דר', אלא הלכתא כחכמים דאמרי המשחרר חצי עבדו לא קנה וכן האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה לא זכתה לו.
מתני'. חמותה ובת חמותה וכו', בכולה מפרש ביבמות דסניאן לה ומיכוונן לקלקולה ואין נאמנין להעידה שמת בעלה. יבמתה, אשת אחי בעלה שונאה אותה ויראה ממנה שמא ימות אחד משני בעליהן בלא בנים ויהיו צרות זו לזו. מה בין גט למיתה, דאמיתה לא מהימני ואגיטא מהימני. האשה עצמה מביאה גיטה וכו', לקמן בגמ' מפרש לה.
גמ'. בארץ ישראל דאי אתי בעל ומערער, ואומר לא כתבתיו. משגחינן ביה, שהרי לא נתקיים בבית דין ואיכא למימר שזו מתכוונת לכך שתתקלקל. ומתני' דקתני נאמנת להביא בחוצה לארץ, שהצריכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם וזהו קיומו ותו לא חיישינן לבעל דאי מערער לא מהימן ומתני' הכי משמע מה בין פה דגט לפה דמיתה אלא שהכתב מוכיח עמו.
<h2>דף כד.</h2>
כי מטא גיטא לידה איגרשא לה, במקום שקיבלתן במדינת הים איגרשא לה ואי בעיא למיקלייה לגט מגורשת היא ואינה צריכה להביאו בפנינו אלא לראיה בעלמא ולמה לה למימר בפני נכתב ובפני נחתם הא לאו שליח היא. ונישוו שליח, בית דין יעשו שליח שיתננו לך.
כל גט. סופרים, כותבי גטים. ונמלך, חזר בו מלגרש.
<h2>דף כד:</h2>
גדולה וקטנה, לאו דוקא קטנה. לאיזו שארצה אגרש פסול לגרש בו, דאין ברירה דלא אמרינן הוברר הדבר דבשעת כתיבה היתה דעתו לזו והרי נכתב לשמה, ובגמ' מפרש מאי יתר מכאן דכולהו דתאנא דבי ר' ישמעאל לא זה שנכתב שלא לשם גירושין פי' אלא להתלמד אלא אף זה שנכתב לשם גירושין גמורין ונמלך פסול ולא זה שנכתב שלא לשם גירושיו של אדם זה פסול אלא אף זה דהיו לו שתי נשים שנכתב לשם גירושין דהאי גברא פסול הואיל שלא נכתב לשם גירושיה של זו ולא זה שנכתב שלא לשם גירושיה אלא אף שנכתב לשם גירושיה מאי טעמא אי כתיב ונתן ספר כריתות בידה הוה אמינא למעוטי האיך קמא דלא עביד לשם כריתות אבל כתב לגרש את אשתו ונמלך דעביד לשם כריתות אימר כשר כתב רחמנא וכתב איהו ואי כתב רחמנא וכתב למעוטי האי דלא איהו קא כתיב לה אבל יש לו שתי נשים דאיהו קא כתיב לה אימא כשר כתב רחמנא לה לשמה סיפא למה ליה פי' הא אשמעינן כבר דגירושין דידה בעינן הא קמ"ל דאין ברירה פירוש דלא תימא הוברר דבשעת כתיבה נמי דעתיה אהא ואיכא גירושין דידיה ודידה.
גמ'. רישא במאי, כלומר רישא דקתני איש פלוני גירש אשה פלונית וכו' במאי אי לאו בהכי דאותו פלוני כתב לגרש את אשתו ונמלך.
להתלמד, לכתוב גטין ודייק רב אשי מדקתני סופרין מקרין שמקרין הגדולים לתלמידיהם כך וכך כשיבוא גט לפניך כתבהו והזכירו שם איניש בעלמא ולא קתני סופרין קורין שמע מינה.
וכולן. הגטין השנויין במשנתנו שפסולין לגרש להתירה לינשא. פוסלין הן אותה מן הכהונה, אם בעלה כהן נאסרה עליו משום גרושה. חוץ מן הראשון, שלא נכתב לשם גירושין אבל הנך בתראי פסלי דריח הגט פוסל בכהונה דתניא בפרקי בתראי האומר לאשתו הרי את מגורשת ממני ואי את מגורשת לכל אדם פסלה מן הכהונה שנא' ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולאחרים לא הותרה פסולה לכהונה. אף ראשון נמי פוסל, דריח הגט פוסל.
חליצה פסולה פוסלת, כל מקום ששנינו ביבמות חליצתה פסולה פסולה להתירה לשוק אבל פוסלת אותה מן האחין שלא תתיבם להם עוד דקמו עלה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה דלא כתיב אשר לא בנה את בית אחיו אלא אשר לא יבנה כיון שחלץ שוב לא יבנה.
שמאל, חלצה בשמאל אמרינן ביבמות פסולה דכת' רגלו וילפינן רגלו רגלו ממצורע מה התם ימנית כדכתיב בקרא אף הכא ימנית, וכן חלצה בלילה נפקא לן התם דפסולה. פסולין, דאינה ניתרת לשוק בהאי חליצה. ופוסלין, אותה מן האחים דשם חליצה עלה אלא שלא נעשית בהכשירה.
<h2>דף כה.</h2>
קטן ואנפליא, של בגד לאו חליצה נינהו דאיש ונעל כתובין בפרשה אם לא יחפוץ האיש וגו' וחלצה נעלו וגו'.
חוץ מן האחרון, דלחומרא אמרינן יש ברירה ופסול לכהונה אבל הנך כולהו אפילו ריח הגט אין בהן ולא דמו למגורשת מאישה ולא התירה לכל אדם דההוא להא מילתא מיהא לשמו ולשמה נכתב. אף אחרון אינו פוסל, דאין ברירה. והלכתא כולן אינן פוסלין חוץ מן האחרון וכו', וכן פסק ר' יצחק בן יהודה, וכן פסק מר רב משה גאון מחסיא ורב שמואל הכהן זצ"ל ור"ח ז"ל.
<h2>דף כו.</h2>
הכותב טופסי גטין, ונוטל שכר ורוצה שיהו מזומנין לו פעמים שאדם בא לשוכרו והוא טרוד בשטרות אחרים. צריך שיניח מקום האיש וכו', שאם יראה תיגר ביניהם לא יאמר הריני כותב כל הגט. טופס, כמו דופס לשון דפוס והוא תיקון לשון הגט, ובגמ' מפרש לה שמואל שצריך שיניח נמי מקום הרי את מותרת לכל אדם ומתני' ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי דבעינן כתיבה לשמה וכי כתיב וכתב לה לשמה אעיקר כריתות קאי שהוא תורף הגט ולא גזר טופס אטו תורף.
שטרי מלוה צריך שיניח וכו', שאם שמע שהיה אחד רודף אחר חברו להלוותו מנה לא יאמר הריני כותב מיד ואניח מקום הזמן לבדו שלא יהא השטר מוקדם אלא צריך שיניח מקום המלוה והלוה והמעות ואע"ג דליכא למיחש למידי גזרה שטרות אטו גטין.
מפני התקנה, מפרש בגמ' דארישא קאי הכותב טופסי גטין כלומר בדין דאפילו טופס נמי לא ניכתוב גזרה שמא יכתוב תורף אלא משום תקנת סופר שיהו מזומנים לו שרו ליה ובלבד ששייר התורף לכתבו לשמה.
ור' יהודה פוסל בכולן, ואפילו הניח מקומות הללו דגזר טופס אטו תורף וגזר שטרות אטו גטין. ר' אלעזר מכשיר בכולן, אפילו התורף ולא גזר שאר שטרות אטו גיטין. חוץ מגיטי נשים, דאפילו טופס נמי לא יכתוב גזרה טופס אטו תורף והוא הדין לשחרורי עבדים. שנאמר וכתב לה, כלומר לה לשמה דקאי אתורף וגזרינן אטופס אטו התורף דאורייתא, ומקשי בגמ' דר' אלעזר אדר' אלעזר דרישא אוקימנא כר' אלעזר דמכשיר לכתוב טופסי גיטין וסיפא פליג ואמר חוץ מגיטי נשים, ומתרץ (תני) [תרי] תנאי אליבא דר' אלעזר.
<h2>דף כו:</h2>
גמ'. הלכה כר' אלעזר, שפוסל בטופסי גטין גזרה משום תורף. טובניא דחכימי, מאושר שבחכמים, ופרשי בגמ' הלכה כר' אלעזר אף בשאר שטרות במאי דפליג אדר' יהודה ואכשר בשאר שטרות אפילו תורף ולא אמרינן מיחזי כשיקרא.
האי אשרתא דדייני, קיום השטר שהעדים מעידים על כתב ידיהם בבית דין ובית דין כותבין בו במותב תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידיהו וקיימנוהי וחותמין.
מצאו באשפה, ולא נכתב לשם אשה אלמא לא חיישינן למיתחזי בשיקרא כיון שנכתב בעתו וזמנו בו ביום של חתימה.
שטר שלוה בו ופרעו בו ביום אינו חוזר ולווה בו, אפילו ביום מלוה ראשונה לאחר פירעון דליכא למיחש למוקדם והכי מפרשינן לה בשנים אוחזין. שכבר נמחל שעבודו, כשפרעו ובטל השטר ואין הקרקעות משועבדות שוב למלוה השניה שלא עליה נחתם שטר זה והויא לה מלוה על פה. הא לשקרא, אם היה נכתב על מלוה זו אעפ"י שנכתב קודם ההלואה כשר אם בו ביום נכתב.
<h2>דף כז.</h2>
מתני'. אם מצאו לאלתר כשר, בגמ' מפרש איזהו לאלתר. ואם לאו פסול, שמא מאחר נפל ואי[ן] זה שלו. חפיסה, חמת קטנה. בגלוסקמא, ויישם בארון תרגום ירושלמי ושוון בגלוסקמא, תיבה בלשון יון גלוסקומו, וכגון שיש לו סימן בכלי שהוא שלו. ומכירו כשר, שהכירו שהוא שלו כשר ומילתא באפי נפשיה קתני או שמכירו אפילו מצאו בכל מקום כשר כך פי' ר"ש, ור"ח ז"ל פי' ומכירו חוזר על מצאו בחפיסה או בגלוסקמא (שתכיר) [שמכיר] הכלי אעפ"י שאין מכיר את הגט.
גמ'. דייתיקי, צוואת שכיב מרע דא תהא למיקם ולהיות והכין תניא בתוספת[א] בבא בתרא הכותב דייתיקי יכול לחזור בו מתנה אינו יכול לחזור בו איזהו דייתיקי דא תהא לעמוד ולהיות אם מתי. לא יחזיר, (א)לא לבעל ולא לאשה וכן שחרור וכן כולן ומדתלי טעמא בשאני אומר שמעינן הא אמר הבעל תנו לה הגט כתבתיו לה נותנין ולא חיישינן לשמא אינו זה וקשיא מתני' אהדדי.
במקום שהשיירות מצויות, פסול שמא מעוברים ושבים נפל. במקום שאין השיירות מצויות, אפילו לאחר זמן מרובה תתגרש בו שזה הגט שנמצא בחזקת הגט שאבד הוא. ואפילו במקום שהשיירות מצויות, אינו פסול לגרש בו אלא אם הוחזקו שני אנשים בשם זה באותה העיר אבל אם לא הוחזקו מספיקא לא אמרינן דילמא איתנהו ולא ידעינן או דילמא יש עיר אחרת ששמה כזאת וכן אדם אחד ששמו ושם אשתו כזה שתובעו.
ראמי מתני', דקתני אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול. אברייתא, דתניא מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה משמע ואפילו לזמן מרובה וקשיא מתני' דקתני לאלתר יחזיר ואם לאו לא יחזיר. והוא שהוחזקו, מתני' דקתני ואם לאו פסול כשהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת והשיירות מצויות אבל אם לא הוחזקו ואעפ"י שהשיירות מצויות נותנו לה.
<h2>דף כז:</h2>
ר' ירמיה אמר, לא מתני' קשיא ולא ברייתא קשיא דכל הנך דאמרי יחזיר לזמן מרובה כגון דקא אמרי עדים החתומין בו מעולם לא חתמנו אלא גט אחד של שם זה ואותו חתמנו לאיש הזה התובעו ומילתא דרמי איניש אליביה ודכיר הויא האי מילתא.
דאמרי עדים נקב וכו', כגון דקאמר האי שליח שאיבדו נקב היה בו בצד אות פלונית, ודוקא נקט רב אשי בצד אות פלונית דהוי סימן מובהק דאין עדות ברורה מזו אבל נקב בעלמא לא. הלכך לא מהדרינן וכו', אי נמי לצורבא מרבנן בטביעות עינא כי מעשה דרבה בר בר חנה.
כדי שתעבור שיירה ותשרה, שיעור שתוכל לעבור שיירה שם ולחנות. ור"ת פי' לשון סעודה כמו בשירותה והמשרה את אשתו שמתוך שממשמשין בכליהם לסעוד חיישינן שמא נפל מהם.
כדי שיהא אדם וכו', כלומר אין הדבר תלוי בשיעור אלא צריך שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם משעה שעבר השליח הזה עד מציאת הגט. שלא שהה אדם שם, אבל אם עבר ולא שהה היינו לאלתר. רמבז"ל, אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצאו מיד ועדיין לא שהה אדם שם מן העוברים או שמצאו בכלי שהניחו שם ויש לו בו טביעות עין בארכו וברחבו של גט כשהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו הוחזק באותו המקום איש אחר ששמו כשם שבגט חוששין שמא גט זה הנמצא של אותו האיש האחר הוא הואיל ועבר אדם שם אעפ"י שלא שהה ואם נתגרשה בו הרי זה ספק מגורשת אבל אם לא עבר אדם שם הרי זה בחזקתו אעפ"י שהוחזקו שם שנים ששמותיהן שוין.
<h2>דף כח.</h2>
והניחו זקן, דוקא זקן שלא הגיע לשמונים שנה הוא שנותנו לה בחזקת שהוא קיים, אבל זקן שהגיע לשמונים לא לפי שעד תשעים שנה קרוב למיתה הוא ולא יתננו לה בחזקת שהוא קיים ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת ומתשעים ואילך כיון שהאריך ימים אינו כשאר האדם להיות קרוב למות ונותנו לה בחזקת שהוא קיים.
מקריבין אותה, אוקי לה בגמ' בחטאת נשים פי' אשה ששגגה ושלחה חטאתה דגבי סמיכה תניא בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, אי נמי בחטאת העוף אבל איש ששילח חטאת בהמה שלו צריך שיסמוך דתניא וסמך ידו ולא יד בנו ידו ולא יד שלוחו.
בחזקת שהוא קיים, ולא אמרינן שמא מת והויא חטאת שמתו בעליה דלמיתא אזלא, ובגמ' מפרש דצריך למיתני תלתא בבי במתני' בחזקת שהוא קיים דאי אשמועינן גט משום דלא אפשר פי' לא אפשר למיחש למיתה דאי חיישינן אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות, אבל תרומה דאפשר להיות נזונין מן החולין אימא לא, ואי אשמועינן תרומה דזמנין דלא אפשר שהיא עניה וצריכה פרנסה ותטול תרומה בבית הגרנות אבל חטאת מספיקא לא לעייל חולין לעזרה צריכה. תוספת, ואם תאמר והלא חטאת באה על הספק כדאמרינן בפרקא בתרא דנדה גבי שני מצורעין שנתערב קרבנן, ויש לומר דהתם דאיתיה קמן ההוא גברא דבר חיובא בדין הוא שיביא על הספק כדי לפטור את עצמו אבל הכא שהבעלים במדינת הים אין לשליח להביא חולין לעזרה מספק.
<h2>דף כח:</h2>
מתני'. כרקום, מצור מתרגמינן כרקומין. המיטרפת, מסוכנת ומעורבבת כמו ביצה טרופה ועדיין לא טבעה. לידון, בדיני נפשות. אבל עיר שכבשה כרקום, ירושלמי, איזהו כרקום כגון זוגין ושלשלאות וכלבים ואווזים ותרנגולים ואסטרטיאות מקיפין את העיר. וספינה שאבדה, שטבעה. והיוצא ליהרג, מפרש בגמ' דוקא בבית דיני אומות העולם דמקבלי שוחדא הוא שנותנין עליו חומרי חיים דדילמא לא קטלי ליה אבל בבית דין ישראל כיון דגמר דיניה לקטלא מיקטל קטליה ליה, ואם תאמר חזו ליה זכותא לא שכיחא הלכך לא מספקינן בהכי. ירושלמי, הוסיפו עליהם את שגררתו חיה או שטפו נהר או נפלה עליו מפולת.
חומרי חיים, בת כהן לישראל לא תחזור לתרומת בית אביה דשמא חי הוא. וחומרי מתים, בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה דשמא מת הוא ונפסלה מן התרומה. רמבז"ל, ואם היה גט אחד מהן ביד השליח אינו נותנו לאשתו ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת ואם נודע שמת הבעל קודם שיגיע לידה אינו גט.
גמ'. איש פלוני מת, בבית דין מיתת עצמו כגון מי שלקה ושנה בבית דין כונסין אותו לכיפה. נהרג, אחת מארבע מיתות בית דין. מקומין טריסין, אנשים שמעמידין לדון ולחייב מי שמחוייב כך פי' ר' יצחק בן יהודה, ור"ש פי' ממונין להרוג. איש פלוני מת, כגון [שהכניסוהו] לקמוניא חלילא דקטיעא בר שלום במסכת ע"ז. דלא שייכי בה, שאינה תפארת להם. אבל במילתא דשייך בה, כי הכא שמתפארין שהרגו עבידי לשקר ולומר נהרג ואעפ"י שלא ראוהו אלא יוצא לידון.
<h2>דף כט.</h2>
מתני'. המביא בארץ ישראל, שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. הרי זה משלחו ביד אחר, עושה שליח מאליו ושלא בבית דין. ואם אמר לו, בעל לשליח טול לי ממנה חפץ פלוני כשתתן לה הגט לא ישלחנו ביד אחר.
גמ'. חלה תנן, דאניס והוא הדין לכל אונסין אבל אי לא אניס לא ישלחנו ביד אחר.
את הולך, הוי קפידא. אפילו הולך וכו', וכל שכן את הולך. דמסקנא, דגמרא. ולא אכפת לן במחלוקת דברייתא, ואע"ג דפליג[י] רבנן עליה בברייתא כיון דמסקנא דגמרא אוקימנא מתני' רבן שמעון בן גמליאל הוה ליה סתם מתני' ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתני'.
אמר ריש לקיש כאן שנה ר', במשנה זו שנה לנו ר'. אין השואל רשאי וכו', דהא דתנא לא ישלחנו ביד אחר לאו משום בטולי שליחותא נקט לה דאם שולח ביד אחר הגט גט דאע"ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליח לגרש מיהא שוייה אלא האי דתנא לא ישלחנו לאשמועינן דאין השואל רשאי להשאיל.
זו אפילו תנוקות של בית רבן יודעין אותה, דלא השאילה אלא לו ולא לצורך אחריך השאילה לו ונמצא זה מעביר על דעתו ומקניטו אלא משום שליחותא דגט גופיה תנא לא ישלחנו דאם שלחו ביד אחר זימנין דגיטא נמי לא הוי, ולקמן מפרש מאי זימנין. אל תגרשה אלא בימין וגירשה בשמאל, דלא שוייה שליח להכי הכא נמי פעמים ששליחות הגט תלוי בחפץ ואיכא קפידא לבעל.
דכולי עלמא וכו', דמדאמר ר' יוחנן זימנין דגיטא נמי לא הוי משמע דרוב פעמים הוי גיטא ואפילו שילחו ביד אחר. ויהבא ליה חפץ, לההוא שליח שני, דכולי עלמא לא פליגי דגיטא הוי, דאע"ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליחותא דגיטא לא בטיל ככל שליחי גט שיכולין לעשות שליח דאגט לא קפיד בעל לדבר זה דגט אין תלוי בחפץ דאפשר שילך זה ויטול החפץ וישלח הגט ביד אחר הלכך אפילו שינה בחפץ אין זה שינוי בגט שהרי קיבל החפץ ואח"כ נתן הגט ואזל איהו ויהיב גיטא ברישא, וכי אמר ליה שקול חפץ ברישא קפידא הוא שהיה בדעתו לעכב הגט אם לא תתן לו את החפץ ולרדותה בעיגונה עד שתתן הלכך הגט תלה בחפץ זה לדבר זה וזה ואם שינה נעשה כמי שאמר לו אל תגרשנה אלא בבית וגירשה בעליה הלכך ר' יוחנן פוסל בו בשליח ראשון וכל שכן בשלוחו והיינו דקאמר זימנין דגיטא נמי לא הוי ולהכי לא ישלחנו ביד אחר שמא כשימסור ראשון שליחות לשני לא ימסור לו הדברים בהויתן או השני לא ידקדק בהן ויהא משנה ופסיל גיטא. וריש לקיש מכשיר וכו', קסבר לאו קפידא הוא אלא אורחא דמילתא קאמר ליה.
<h2>דף כט:</h2>
מתני'. עושה בית דין ומשלחו, שצריך הראשון לומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם לפי שהאחרון אין יכול לומר. שליח בית דין אני, ומסתמא עשו בית דין את הדבר בהכשירו.
גמ'. אם מת ראשון, עד שלא הגיעה גט לידה. בטלו כולם, קסבר כולם מכחו באו. דקינוניתא היא, בקטנותו אמר אביי שמועה זו שיש להשיב עליה. ר"ח, יש מי שפירש מדעת קטנה אמרה ואנו קיבלנו מרבותנו כי בימי קטנותו נאמרה ואין הדבר תלוי אלא בבעל ואם הבעל בחיים לא חיישינן במיתת השליח הראשון אלא שליחות השליח האחרון קיימת כל זמן שהבעל בחיים, וכן פסק רב האיי גאון זצ"ל ר"ח ז"ל.
לא ידענא לה, איני מכירה. מסור מילך קמן, מסור דברי שליחותך לפנינו ותן לנו הגט ואמור בפני נכתב ובפני נחתם ואנו נמסרנו לו ויהא שליח בבית דין. והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, השליח הזה לא נעשה שליח לגרשה אלא למסרו לאבא בר מניומי הלכך לאו במקום בעל קאי למוסרו ביד אחר. קפחינהו, קיטע רגליהם שלא מצאו רגלים לדבריהם לשון אקפח את בני, בערוך תרגום וערפתו ותיקפיה. בט(י)עותא, דלא אמר ליה הבעל כי לא להוי שליח אלא אבא בר מניומי ולא את לא האי גברא מבתחלה שוייה שליח אלא משום דאמר לא ידענא לה אמר ליה הביאה לפלוני והוה שליח לגירושין הוא. אמר רב אשי מאי ט(י)עותא, כלומר שפיר קפחינהו הכי קאמר ליה אבא מניומי יגרשנה ולא אתה מאחר שאינך מכירה הוא יהא שליח מעתה ולא אתה.
איתניס שליח בגו תלתין, שלא יוכל לילך לאחר שלשים יום. שליח שלא ניתן לגירושין הוא, בתוך שלשים יום. וליחוש שמא פייס, שמא בא הבעל אצלה בתוך ל' יום ונתיחד עמה ופייסה בעל והוי גט ישן ופסול לגרש בו דתנן בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן ובית הלל אוסרין איזהו גט ישן כל שנתיחד עמה מאחר שכתבו לה וליחוש שמא פייס בתוך י"ב חדש שיש שהות הרבה לבוא ואין זה דומה לשליח גט ממדינת הים ואינו קובע זמן לשהותו בידו דהתם ליכא למיחש שמא פייס דמימר אמר הבעל השליח קדמני וכבר הגיע לידה ולא עקר נפשיה מספיקא. באומר, בפני בית דין בשעה שמסרו לשליח הרי היא נאמנת עלי כמאה עדים לעולם אם אערער לומר גט ישן הוא הריני מאמינה לומר שלא באתי בתוך הזמן אצלה וכיון דמעיקרא אהימנא תו לא מהימן לערער וכל שכן דאנן לא ליקום ולערער אלמא טעמא דאמר הכי הא לא אמר הכי לא והאי דלא אמר הכי ליחוש. אם אמרו בנשואה, שחביבה עליו ומחזר לפייסה מפני שלבו גס בה. יאמרו בארוסה, שאין לבו גס בה כיון דארוסה היא אין חוששין לכך. ר' יוסף הלוי ז"ל, שמעינן מינה שהשולח גט לאשתו ליתנו לה לאחר זמן אם הוא במקום קרוב ממנה שאפשר שיבא ויתיחד עמה בתוך זמן זה דגט פסול הוא שחוששין אנו שמא בא בסתר ונתיחד עמה וביטלו לגט והיינו טעמא דגט ישן.
<h2>דף ל.</h2>
כי משוו בית דין שליח, מי בעי בפני השליח דשליח קמא או אפילו שלא בפניו כגון זה שהוא אונס ואינו יכול לעכב כאן וילך לדרכו.
ר' יוסף הלוי ז"ל, אמר רבא הא ודאי מיבעיא לי בהאי מעשה הני בית דין דקאמרי ליה לשליח מסור מילך קמן דלבתר תלתין יומין עבדינן שליח ומשדרינן ליה ניהלה כי משוו הני להאי שליח בתרא בפני השליח הראשון משוו ליה ניהליה השתא ומשהו ליה לשליח השני עד תלתין יומין או דילמא לבתר תלתין יומין הוא דמשוו ליה לשליח השני דהוה ליה שלא בפני השליח הראשון, בתר דבעיא הדר פשטא בין בפניו בין שלא בפניו.
מעברא, מעבר הנהר שלא מצא את המעבורת ספינה. לאו שמיה מיתיא, דלא מטא עד הכא ואין טענת אונס בתנאי גיטין לומר אנוס הוא.
להוי גיטא, מעכשיו נמסר לה גט על תנאי זה. פייסה, בדברים והרבה עליה רעים ולא נתרצתה להשלים עמו. מי יהב תרקבא דדינרי ולא איפייסא, וכיון שלא עשה כן נמצא שלא פייסה ואעפ"י שאין לו לא אמרינן אנוס הוא דאין אדם יכול לטעון אונס בתנאי של גיטין והוי גיטא. אי לא נסיבנא, כתב גט ונתן לארוסתו על מנת שאם לא יכנוס עד שלשים יהא גט.
אין אונס בגטין, אין טענת אונס בגטין והוי גיטא, ואי אמרת ליבטול משום גלויי דעתא בגיטא פלוגתא דאביי ורבא. גלויי דעתא, שגילה דעתו שאינו רוצה בגט זה, והלכתא כאביי דאמר גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא וזו היא אחת מהלכות של סימן יע"ל קג"ם.
והלכתא אין אונס בגטין, דבכמה דוכתי בתלמודא קאמר חדא דאין אונס בגטין, וכן פסק ר"ת והרב אלפסי ור"ח ז"ל וכן ר"ח אומר בפרק השולח דמעשים מוכיחים דאין אונס בגיטין ואם התנה כך וכך לעשות ולא עשה וטוען אנוס הייתי אין בדבריו כלום.
מתני'. להיות מפריש עליהן מחלקן, המלוה הזה כשיפריש תרומותיו ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב הזה בשביל הכהן וכן המעשר הראשון בשביל הלוי ומעשר שני בשביל העני והמעשרות יעכבם ויאכלם אלא שמפריש מעשר מן המעשר לכהן שהוא אסור לזרים מכיון שאין כאן גזל מתנות שכבר נתן לכהן זה ובשעת ההלואה פסק להם דמים. בחזקת שהן קיימים, ולא חיישינן שמא מת הכהן וכו', ובהכל שוחטין נפקא לן מדאורייתא העמד דבר על חזקתו, ובגמ' מקשי ואע"ג דלא אתו לידיה בתימ[ה]א ואעפ"י שאין נותנין לכהן ויחזירם לו קתני מתני' דיפריש עליהם וכיון דלא מטו לידיה מאן זכי ליה להאי כהן בהך תרומה שקיבל זה בחובו והיאך יצא ידי נתינה, ומתרץ רב מתני' במכירי כהונה ולויה כמו איש מאת מכרו שהם מכיריו ואוהביו ואינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא להן הלכך כיון דמלתא פשיטא דלדידהו יהיב להו אסחו להו שאר כהנים דעתיהו והוי כמאן דמטי לידיהו דהני, ובגמ' תניא ופוסק עמהן בשער הזול ותריץ לה אעפ"י שלא פסק כמי שפסק דמי שאם יוזלו החטים בשעת הפרשת תרומה יקבלם כאותו שער של שעת הפרשה ואין בו משום רבית בשאר פוסקין בעינן עד שיצא השער וכאן פוסק בשעת ההלואה בכך וכך ואעפ"י שלא יצא השער ואפילו הוא פוסק פחות משער הזול הרבה וטעמא מפרש בגמ'.
צריך ליטול רשות מן היורשין, מפני שאין חוב זה מוטל עליהן לפרוע יטול מהן רשות אם רוצים שיתקבל חובו בשבילן ויעכבם ממעשרות עצמו, ובגמ' מוקי לה ביורשין שירשו קרקע, פי' שעליהם מוטל (ב)[ה]מצוה לפרוע חובת אביהן, והאידנא כיון דגובין בעלי חובות ממטלטלי אפילו ירשו כספים. אינו צריך ליטול רשות, דיש כח לבית דין להטיל חוב זה על הכהונה ועל הלויה לפי שתקנתם הוא זה שימצאו מעות להלואה.
תניא בגמ', ר' אלעזר בן יעקב אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בבית דין ומתו מפריש עליהן בחזקת אותו השבט, פי' שהקרוב להם באותו השבט ראוי ליורשים, וכל הלוים זוכים במעשרות לפיכך יעכב זה את המעשרות בשביל הקרוב להם בלוים, את העני בבית דין ומת מפריש עליו בחזקת עניי ישראל, הכא ליכא למימר בחזקת יורשיו שהרי עשירים הם אבל יפרישם בחזקת שאר עניים ויעכבם דהואיל ותקנת עניים היא ניחא לכל עניי ישראל שתהא דת זו נוהגת בישראל כדי שימצאו מלוים כשיצטרכו הלכך כי גבי משאר עניים לאו גוזל מן העניים הוא, העשיר העני אין מפרישין עליו וזכה הלה במה שבידו, פי' הלוה הזה אינו חייב לפרוע משלו שהרי הלוהו על מנת שלא ליפרע ממנו, ובעי בגמ' מאי שנא למיתה דעביד תקנתא ומאי שנא לעשירות דלא עבוד תקנתא, ומהדר מיתה שכיחא עשירות לא שכיחא, פי' הלכך לא חשו לה.
<h2>דף לא.</h2>
מתני'. המניח פירות להיות מפריש עליהם, פי' סומך על אלו ואוכל טבלים אחרים שיש לו ואומר הרי תרומתן כמותן הפירות שהקציתי לכך וכן עושין תמיד. ואם אבדו, הלך לבדקן ומצאו שאבדו הרי זה חושש לאותן טבלים שתיקן בהבטחתו על אלו ואם לא אכלן צריך להפריש מהן שמא כשאמר הרי אלו תרומה לפירות שהקציתי שמא כבר היו מכורין. מעת לעת, פריש לה ר' יוחנן בגמ' מעת לעת של בדיקה. ופי' ר"ח הניח בראש חדש אלו הפירות או המעות להיות מפריש עליהן והפריש בכל יום עליהן בחזקת שהן קיימין ובא ובדק ביום עשירי בחדש בשעה ששית ומצאן שאבדו כל הפירות שתיקן על הפירות הללו או על המעות הללו שאבדו מאתמול שהוא תשיעי לחדש משעה ששית עד שעה שבדק ביום עשירי ומצאן שאבדו והן ב' וד' שעות הרי הן בחזקת שאינן מתוקנין. בודקין את היין, שהניחו להיות מפריש עליו צריך לבדקו שמא החמיץ שדרך היין להחמיץ באלו הג' פרקים ואין תורמין מן החומץ על היין. בקדים של מוצאי החג, כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג. ובהוצאת סמדר, כתם פרח וענבים נראים באשכול כסדרן. ובשעת כניסת מים לבוסר, כשהן כפול הלבן נקראין בוסר וכשהלחלוחית נכנסת וגדילה בתוכן שיכול לעצור מהן כל שהן היינו כניסת מים והלכה כר' יהודה.
<h2>דף לא:</h2>
גמ'. אמר ר' אלעזר, ר' אלעזר דגמ' ר' אלעזר בן פדת דמתני' ודברייתא ר' אלעזר בן שמוע. חלוקין, ואמרי דלעולם חיישינן הואיל ונמצאו אבודין כל פירות שתיקנו על ידי אותן פירות צריך לחזור ולהפריש.
מקוה שהיה בחזקת שלם, ונמדד לאחר זמן ונמצא חסר. כל טהרות שנעשו על גביו, כל טהורות ותרומות שנתעסקו בהן בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן באותו מקום מעולם. בין ברשות היחיד, דקיימא לן ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא. בין ברשות הרבים, דקיימא לן ספקו טהור, הכא טמאות דכי אמרינן ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור היינו כגון ספק נגע ספק לא נגע דאיכא למימר לא נגע אבל זה שהיה טמא ואתה בא לטהרו בטבילת ספק אל תטהרנו מספק, וכן הלכה כרבנן דפליגי עליה דר' אלעזר.
לפני הזרע ובשעת הזרע, תימה דכל זה הוא זמן אחד בלא הפסק, ויש לומר דקודם זריעה קונין לזרוע שיהא מוכן להם בשעת הזרע ובשעת הזרע היינו בסוף הזרע שכבר זרעו כל מה שקנו לפי הזרע וצריכים עדיין לזרוע שלא קנו מתחלה ככל הצורך.
לשותפי, שאין האחד יכול למכור שלא מדעת חברו חוץ לפרקים הללו אבל בפרקים הללו אין צריך לימלך ואם מכר ונתיקר השער לאחר זמן אין לו עליו כלום. בתוספת[א] שקלים, איזהו פרס הפסח העצרת ופרס החג ר' יוסי בר' יהודה אומר אין פחות מט"ו יום קודם לרגל. מכאן ואילך מאי, אחר הפסח לתבואה ואחר החג ליין. כל יומא פירקיה, למכור.
<h2>דף לב.</h2>
השולח והגיע, השיג, מפרש בגמ' דהגיעו לא קתני, פי' דהוי משמע שרדף אחריו והשיגו אלא הגיע דאפילו ממילא פי' שנשתהה שליח בדרך והיה לו לזה דרך לשם וראהו ואפילו הכי בטיל ולא אמרינן אין בדעתו לבטל אלא לצערה בעלמא חדש או חדשיים שאם היה בדעתו לבטלו היה רודף אחריו, או ששלח אחריו שליח למה לי מהו דתימא לא אלימא שליחותיה דבתרא מדקמא דאמר ליה לא עדיפת מיניה קמ"ל, קידם אצל שליח למה לי מהו דתימא כי לא אמרינן לצעורה קא מיכון הני מילי לשליח אבל לדידה לצעורה קא מיכוון קמ"ל, או ששילח אצלה שליח למה לי מהו דתימא איהו הוא דלא טרח אדעתא דצעורה אבל שליח דלא איכפת ליה כי טרח האי לצעורה קא מיכוון קמ"ל, פי' כי בטליה הוא בעצמו בטל וליכא למימר לצעורה קא מיכוון דלא הוה מטרח נפשיה משום לצעורה אבל כי שילח שליח לבטל אמרינן לצעורה קא מיכוון ומשום טירחא דשליח אחרון לא איכפת ליה קמ"ל.
אינו יכול לבטלו, ובגמ' פריך פשיטא פי' שאלו היה בידו לבטל גט אחר שבא לידה לא היה לאשה תקנה לעולם, ומתרץ לא צריכה דקא מסדר עילוי גיטא מקמי דלימטי לידה לבטוליה ולא בטיל מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דבטול בטליה קמ"ל. ר' יצחק בן יהודה, והוא הדין לשליח קבלה כיון שהגיע הגט לידו אינו יכול לבטלו דידו כיד האשה ומתני' דהכא בשליח הולכה. ר"מ ז"ל, ואעפ"י שחזר בתוך כדי דיבור וביטלו הואיל ואחר שהגיע לידה או ליד שליח קבלה או לחצרה בטלו אינו בטל והרי זה גט כשר.
מתני'. בראשונה, לא היה מבטלו בפני השליח ולא בפני האשה אלא במקום שהיה עומד שם מבטלו בפני שנים. מפני תיקון העולם, שהשליח אינו יודע בדבר מוליכו לה והיא נשאת בו.
גמ'. בטל הוא, משמע בטל יהא וכן אי אפשי בו. פסול הוא, לא משמע דאיהו מבטל ליה אלא מוציא עליו שם פסול והא ליכא כמי שאומר על דבר האסור שהוא מותר, ובגמ' בעי בטל מהו, פי' אם אמר בטל ולא אמר הוא מהו לשעבר משמע ואין בדבריו כלום כיון שלא אמר הוא או דילמא בלא הוא נמי שתי לשונות משמע ולישנא דמהני ביה קאמר כלומר כוונתו להבא ולא איפשיט והויא ספק מגורשת. אינו מועיל, משמע דהוא אינ(ה)[ו] מבטלו אלא מעיד בו שהוא פסול והא לא חזינן ביה פסול ויתקיים בחותמיו.
<h2>דף לב:</h2>
כשליח הגט, ואם ביטלה הנותן קודם שתגיע ליד המקבל הרי היא בטלה. להולך לאו כזוכה, דאע"ג דמתנה זכות היא מצי למהדר דהולך לא כזכה דמי.
הרי הוא חרס מהו, להבא משמע או לשעבר משמע. מאי שנא מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר, דקיימא לן דהוי הקדש בכמה דוכתי דתנן בנדרים אם שלי הן הרי הן מוקדשין לשמים ובהפקר נמי תנן ביה הרי הוא מופקר לכל מי שיחפוץ אלמא להבא משמע.
לא אמר כלום, וזכה בה בעל כרחו ואם יש לו בעל חוב גובה אותה בשבילו לפי שכל לשונות הללו לשון עתיד הם והואיל וקיבל אינו יכול לחזור בו ואם המתנה עבד והמקבל כהן אוכל בתרומה. בטלה היא, משמע בטלה היתה מקודם עד שלא קיבלתיה הודאת בעל דין כמאה עדים והאי נמי דאמר בטלה היתה מקודם לכן נאמן, ובגמ' מקשי ממאי דאמרינן בטלה דמשמע מקודם לכן אמאי דאמרינן לעיל גבי גט בטל הוא משמע השתא הוא דמבטיל ליה, ומתרץ אביי אמר בטל שתי לשונות משמע משמע דליבטל ומשמע דבטל גבי גט לישנא דמהני ביה קאמר גבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר, פי' וכיון דהכי הוא סתמא דמילתא כי טעין איניש מילתא דמהניא במילתיה קא טעין.
חוזר ומגרש בו, אם נמלך הבעל לחזור ולגרש בגט זה שביטלו. או אינו חוזר ומגרש, מי אמרינן בטל גיטא והוה ליה כחספא או דילמא שליחותא דשליח הוא דבטיל עד דהדר ומשוי שליח אבל גיטא לא בטיל.
והלכתא כרב נחמן, ר"מ ז"ל, השולח גט ביד שליח וביטל הגט הרי זה חוזר ומגרש בו כשירצה שלא ביטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות, לפיכך אם היה ביד הבעל וביטלו כגון שאמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרס ואם גירש בו אינה מגורשת וכן אם פירש שביטלו והוא ביד השליח ואמר גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם.
גמ'. בפני כמה מבטלו, קודם תקנת רבן גמליאל. בפני שנים, דבשלמא גבי דינא דממונא בעינן שלשה אבל הכא אודועי בעלמא הוא ובתרי סגי. בפני שלשה בית דין קתני, וקסבר אין בית דין פחות משלשה. ורב נחמן אמר בפני שנים לתרי נמי בית דין קרי להו, לכאורה היה נראה דרב נחמן לטעמיה דאמר בפ"ק דסנהדרין משמיה דשמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראים בית דין חצוף והיה נראה מתוך כך דהלכה כשמואל אע"ג דפליג עליה רבא דאמרינן בשמעתא קמייתא דסנהדרין דרבא לית ליה דשמואל דהא לקמן פסקינן כרב נחמן דאמרינן בגמ' הלכתא כרב נחמן וכו', אבל אי אפשר לומר כן דעל כרחין לא תליא הא בהא דאם כן קשיא דרבא אדרבא דרבא לית ליה דשמואל ועל כרחין רבא סבירא ליה כרב נחמן דהכא דהא פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בגמרא בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת וקאי ר' יוחנן כרב נחמן ורבא פסק בפרק החולץ דבכולי תלמודא ר' יוחנן וריש לקיש הלכתא כר' יוחנן בר מתלת ור' יוחנן קאי כרב נחמן ועוד אמרינן בסנהדרין ירושלמי ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו שנים שדנו אין דיניהם דין ובהחולץ נמי אמר ר' יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה, וצריך לומר דאע"ג דתרי אין דיניהם דין כיון דבפרוסבול סגי בתרי קרי להו בית דין, דהכי תנן מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינים וכו' ופוסק בעל התוספות דהלכה כשמואל, והביא ראיה לדבריו. ביטלו, לאחר תקנת רבן גמליאל בפני בית דין. מבוטל, דאע"ג דעבר אתקנתא ביטל השליחות.
<h2>דף לג.</h2>
להוסיף על תנאו, אם היה בו שום תנאי וטעמא כדמפרש בגמ' אם כן מה כח בית דין יפה אם דבריהן בטילין על יד זה, ומקשי בגמ' ומי איכא מידי דמדאורייתא בטיל גיטא, פי' לא בא לידה וזה ביטל את השליח מהיות שלוחו לגירושין, ומשום מה כח בית דין יפה שרינן אשת איש לעלמא, ומתרץ אין כל דקדיש אדעתא דרבנן מקדיש וכו'.
אמר לעשרה כתבו גט לאשתי, וקיימא לן כל כמה דלא אמר כולכם אחד כותב ושנים חותמין. יכול לבטל, מותר לבטל ולימא לשנים מהם אל תכתבוהו ואין זה לעבור על תקנת רבן גמליאל. אינו יכול לבטל, שאף זו מן התקנה ואם ביטל אינו מבוטל דאם כן מה כח בית דין יפה, ומפרש בגמ' דבעדות שבטלה מקצתה קא מיפלגי דר' סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה הלכך לא חש רבן גמליאל להושיב בית דין ולימנות על כך שאין בזו מפני תיקון העולם דאי אזלי הנך דלא בטיל קמיהו וכתבי ויהבי לה ואזלא ומינסבא שפיר קא מינסבא, ורבן שמעון בן גמליאל סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והנך לא ידעי ואזלי כתבי ויהבי ושרו אשת איש, פי' אותם שלא ביטל בפניהם בטלו אף הם ולא ידעו דבטיל ואזלי וכתבי ויהבי לה ואזלא ומינסבא בגט בטל דהא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
<h2>דף לג:</h2>
הלכתא כר' בשתיהן, שאם ביטלו בפני שנים אחרים מבוטל ואם אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה.
<h2>דף לד.</h2>
יתומים, קטנים. אפטרופוס, לכל אחד. ובוררין להם, כל אפטרופוס יברור חלק יפה שלו שמתוך כך יהו חולקין בשוה. כח בית דין, שמינו להן אפטרופין. התם ממונא, והפקר בית דין הפקר. הכא איסורא, דאשת איש ומשום מה כח בית דין יפה לא אפקעו רבנן קידושיה.
דהות יתבא בטולא, שהיתה אורגת בלשון ישמעאל קורין למסכת לא טל. הא גטיך, הראהו לה ולא מסרו לה. ברוך הטוב והמטיב, שלא מסרתו לה. ולא בטל גיטא, ואם בא שליח זה ומסרו לה למחר מגורשת. בגלויי דעתא, שאינו חפץ עוד בשליחות זה. והלכתא כאביי, וזו היא אחת מהלכות של יע"ל קג"ם.
[לשון הרי"ף מערכין כ"א ע"ב] דמסר מודעא, שאמר בפני שנים דעו שאין בלבי לגרשה ואיני רוצה בגט זה שמעשין אותי לעשותו ומבוטל הוא שאין לבי גמור לגרשה. מודעיה מודעא, ואינה מגורשת. דעשויה, בית דין לגרשה אחר שעשה המודעא. ואירצי, לתת הגט והמודעא לא ביטל. מהו דתימא בטליה למודעא קמ"ל, רב ששת דלא וממתני' דקתני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני יליף טעמא דאם כן ליתני מתני' כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל ליה דמודעא. ר' אברהם בן ישת ז"ל, מי שמסר מודעא על הגט ונכתב הגט אע"ג שביטל המודעא אינו חוזר ומגרש בו ואינו דומה לגט שביטלו שחוזר ומגרש בו לפי שאותו מתחלה ניתן ליכתב לא ניכתב בפסלות וזה הגט שמסר עליו המודעא לא ניתן ליכתב והביא ראיה מההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה וכו' עד ארעא ודאי הדרה זוזי כמלוה בשטר דמו וגובה מנכסים משועבדים או לא ואסיקנא אינו גובה מנכסים משועבדים לפי שאותו שטר לא ניתן ליכתב אלמא כל שטר שאינו ניתן ליכתב אינו נקרא שטר ולא גבי מנכסים משועבדים הכא נמי זה הגט כיון דמתחלה לא ניתן ליכתב אינו גט ולא תתגרש בו.
<h2>דף לד:</h2>
מתני'. בראשונה היה משנה שמו ושמה, כשהיו לו שני שמות אחד כאן ואחד במדינת הים היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט ולא היה מקפיד לכתוב את שניהם שאם נאמר שינה בשם שאינו קרוי לו פשיטא דפסול. מפני תיקון העולם, שלא יוציאו לעז על בניה מן השני לומר לא גירשה בעלה שאין זה שמו.
גמ'. והוא דאתחזק בתרי, שמי אבל לא אתחזק כאן שיש לו שני שמות אין צריך לכתוב (ו)כל שם שיש לו ואפילו נודע לאחר זמן שיש לו שם אחר הוי הגט כשר שאין לנו אלא השם שקרא הוא לעצמו לפנינו והוחזק בו.
גרסינן בגמ' תניא כותיה דרב אשי היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל ולו שני שמות אחת ביהודה וא' בגליל וגירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו, אמר ר"ת דאין לכתוב בגט וכל שום וחניכא דפעמים אין לו חניכא כלל ונמצא זה הגט נראה שהוא לאדם אחר שיש לו שום וחניכא, ותיקן לכתוב אני פלוני דמתקרי כך וכך כדאמרינן בגמ' שרה דמיקריא מרים, ושאלו לר"ת על משומד אחד שגירש את אשתו בשם דיהדות והכשיר הגט חדא דלא גרע מהאי דאמרינן כתב חניכתו וחניכתה כשר ופי' בערוך שלא כתב שם העיקר כי אם החניכה ועוד איתא בתוספתא פרק הזורק גר ששינה שמו לשם גיות כשר וכל שכן כששינה לשם יהדות, ואם שינה שם אבי המגרש או אבי המגורשת הגט כשר דלא מצינו בשום מקום בתלמוד שצריך להזכיר שם האב וכן פסקו רב שר שלום גאון ורב צמח בר שלמה דיינא... וטעמייהו כדפרישית, ואם כתב שם האב לא פסל כדתנן כתב חניכתו וחניכתה כשר וקאמרינן בגמ' חניכת אבות בגטין עד עשרה דורות ר' אלעזר אומר עד ג' דורות וכן פוסק ר"ת וכן אם כתב כהן או לוי ונמצא שאינו כן, וקאמר כללא דמילתא כל מידי דלא ידיעא לסופר ולעדים לא הוי מזוייף מתוכו וראיה מפרק שני דכתובות מהו לעלות משטרות ליוחסין וכו' וכדמסיק התם דאי כתב כהן ולא הוי לענין פסול השטר לא משתעי מידי דהוי פסול.
ופורתא שרה, מיעוט בני אדם היו קורין לה שרה. מרים, צריך לכתוב בגט שהוא עיקר והדר וכל שום דאית לה.
מתני'. אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים, את כתובתה. אלא בשבועה, שלא נתקבלה כלום, ובגמ' מקשי מאי איריא אלמנה אפילו כולי עלמא נמי הא קיימא לן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ומתרץ אלמנה איצטריכא ליה דסד"א משום חינה אקילו רבנן גבה קמ"ל, פי' משום חינה שיהא חן האנשים בעיני הנשים להנשא להן נמנעו מלהשבע והיתה מפסדת כתובתה, ובגמ' מפרש מאי טעמא אין משביעין אותה דבההוא הנאה דטרחא קמי יתמי אתיא לאורויי היתירא לעצמה בדבר מועט וסבורה שאין זה פירעון לה שבשכר טרחא נטלתו.
שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו, יבחרו להם דבר קשה להדירה בו כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי כלום וגובה כתובתה ואם נתקבלה תחלתה הרי היא נאסרת מכל מזון הלכך לא הות הדרא ושקלא דלא חשידא לעבור על נדרה.
העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, כל אלו מתקנות רבן גמליאל הזקן. מפני תיקון העולם, אכולהו קאי גבי אלמנה שיהו נשים נישאות לבעלים ולא תדאגנה להפסיד כתובתן וגבי חותמין מפרש בגמ' מאי תיקון איכא.
פרוזבול, מפרש בגמ' פרוסבול פרוס בוטי כלומר תקנה לעשירים שלא יפסידו ולעניים שלא ינעלו דלתות בפניהם. מפני תיקון העולם, שלא ימנעו העם מלהלוות זה את זה.
<h2>דף לה.</h2>
לא שנו שמדירין, דסגי בהדרה אלא אלמנה. אבל גרושה משביעין אותה, דלא טרחא קמייהו ולא מוריא היתירא ולא סאגי לה בהדרה.
לא מגבי כתובה לארמלתא, משום דנמנעו מלהשביעה. ולגבייה, כתובתה. ולידרה, כדתנן נודרת ליתומים כל מה שירצו. קיל נדרי, קלים היו הנדרים בעיניהם לעבור עליהם הלכך לא סמכינן אנדרא לאגבויי.
גמ'. חוץ לבית דין משביעין אותה, ששבועת הדיינין שבועה דאורייתא היא ונקיט ספר תורה בידיה או תפילי ומשבע לה בשם או בכינוי כדאשכחן באברהם שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך ועונשה מרובה וחוץ לבית דין שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט בידיה מידי ואין עונשה כל כך, כך פירש ר"ש ז"ל. ור"מ ז"ל כתב, וכשתטרוף לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ, ופסק שמשביעין אותה חוץ לבית דין מפני שבתי דינין היו נמנעין מלהשביעה שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה ואם רצו היתומים להדירה נודרת להם כל מה שירצו ומדירין אותה בבית דין ואחר כך נוטלת כתובתה.
אדרה בבית דין, כל מה שירצו היתומים. רבנו גרשון ז"ל, כלומר איזה שתרצה עשה לה או הדרה בבית דין או שבועה חוץ לבית דין. וליפול באודני, חפץ אני שישמע הקול באזני שהוגבת כתובתה בימי. דבעינא דאי עביד בה מעשה, להוציא מליבן של תלמיד[י] רב כגון רב הונא ובית דינו שלא היו מגבין כתובה לאלמנה. ר"ח, וקיימא לן כשמואל.
<h2>דף לה:</h2>
לא שנו, דגביא בהדרה. אלא שלא נשאת, לאחר בשעת גביית כתובתה. דמפר לה בעל, והיא סומכת על כך ונודרת וגובה על שקר. בקודמין, בנדרים שקדמו לנישואין.
שהודר ברבים, בפני עשרה. על דעת רבים, שיאמרו לו אנו מדירים אותך על דעתנו, ור"ת פי' כגון דאמר על דעת פלוני ופלוני אבל בסתמא לא כדאמרינן בפ"ג בשבועות על דעת המקום ועל דעתי כי היכי דלא ליהוי להו היתרא לשבועתייהו והכי נמי שנים מהנו ביה ואע"ג (כמה) [סתם] רבים שלשה לגבי מילתא אחריתי הוי. ולדבר מצוה הוי הפרה, משום דודאי רבים למעבד מצוה יהבי רשותא. והני מילי, דאין לו הפרה. לדבר הרשות, שאין צריכין להפרתו. מקרי דרדקי, מלמד תינוקות, דאדריה, שלא ילמד עוד תינוקות. דהוה פשע בינוקי, שהיה חובטן יותר מדאי.
<h2>דף לו.</h2>
לר' אלעזר דאמר, בפרק בתרא. עידי מסירה כרתי, דקתני ר' אלעזר אומר אפילו אין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר והאי קרא עצה טובה אשמועינן ומפני תיקון העולם דקתני דילמא מיתו עידי מסירה ומערער בעל לא גירשתיה.
אבל היכא דאיכא עדי חתימה סגיא בלא עדי מסירה וכו', ר"מ ז"ל, תקנת חכמים הוא שיהו העדים חותמין על הגט שמא יתן לה הגט בפני שנים וימותו ונמצא הגט שבידה כחרש מחרשי האדמה שהרי אין בו עדים לפיכך תיקנו שיעידו מתוכו ואעפ"י שהעדים בתוכו נותנו לה בפני שנים בין אותן החתומין עליו בין בפני שנים אחרים שעיקר הגירושין בעדי מסירה, חתמו בו שנים ועבר ונתנו לה בינו לבינה או שנמצאו עדי מסירה פסולין הרי זה כשר הואיל ועדים שבו כשרים והרי הגט יוצא מתחת ידה ויש מן הגאונים שהורה שהוא פסול, העידו מתוכו פסולים אפילו אחד פסול ואחד כשר ונתנו לה בפני שנים כשרים הרי זה פסול שנמצא כמזוייף מתוכו.
התקין הלל פרוזבול וכו', גרסינן בגמ' תנן התם פרוזבול אינו משמיט, פי' מאחר שכתב פרוזבול אינו משמיט חובו בשביעית, וזה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם וגו' התקין הלל פרוזבול וזהו גופו של פרוזבול מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין חותמין למטה או העדים, פי' מוסרני לכם את שטרותי שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש ולקמן מוקי דיש כח בידם להפקיע ממונו של זה וליתן לזה במקום שיש סייג ותקנה.
ותיקן הלל דלא תשמיט, ועקר דבר מן התורה. בשביעית בזמן הזה ור' היא, והלל כר' סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה דרבנן אע"ג דהלל בבית שני הוה [סבירא] ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג דכתיב לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה לא נהגו שמטין דאורייתא ודאמרינן בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר. בזמן שאי אתה משמיט קרקע, כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ. אי אתה משמיט כספים, ואעפ"י שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ ילפינן לה בהיקשא דלא נהגא. ותיקנו רבנן דתשמיט, בזמן הזה. זכר לשביעית, דלא תשתכח תורת שביעית.
<h2>דף לו:</h2>
ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית, בזמן הזה כר'. ואמור רבנן דתשמיט, ומפקיעין ממונו של זה ונמצא הלוה גזלן על פיהם. שב ואל תעשה, אל תגבה חובך ואין זו עקירה אלא תוספת הואיל ולא עקר לה בידים וכי האי גונא מותר לעקור דבר מן התורה כגון שופר ולולב ודומיהם ביבמות בפ' האשה דלאו עקירה היא בידים כך פי' ר"ש ז"ל, ור"ח ז"ל פי' שב ולא תגש בשביעית ואינה הפקעת ממון. תוספת, פי' ר"ש ולא תגבה חובך ואין זה כי הנהו דהאשה רבה שעוקר את המצוה אלא שב ואל תעשה ואל תפרע חובך וזה נראה עיקר.
רבא אמר, בין לרבנן דפליגי עליה דר' ואמרי דשביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקן הלל דלא תשמיט ובין לר' דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן תשמיט ותקן הלל דלא תשמיט לא תיקשי דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר והפקר ממון בבית דין הפקר. יחרם כל רכושו, באנשי כנסת הגדולה כתיב. מה ענין אבות אצל ראשים, הוה ליה למיכתב וראשי המטות. כל מה שרוצין, מחלק כל שהיו על פיו.
עולבנא דדייני, מפרש בגמ' דלישנא דחוצפא הוא דאמר עולא עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה חצופה כלה שזינתה בקרב חופתה בעוד השכינה וישראל בסיני עשו את העגל שהרי לא נסעו מסיני עד לאחר הקמת המשכן בשנה שנייה כדכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים וגו' ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני.
יתר מהלל, דתנן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ומנין. אימא ביה מילתא, אושיב בית דין ואתקן דסתם מלוין יהיו כמוסרין שטרותיהן לבית דין ואע"ג דלא כתב נהוי כמי שכתב.
<h2>דף לז.</h2>
תנן התם, בסוף שביעית. אלא על הקרקע, אם יש קרקע ללוה דלא תיקנו הלל אלא כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ואעפ"י שאינו שוה כל החוב כדתנן קרקע כל שהוא וכו' ולכתוב עליה פרוזבול. אם אין לו, קרקע ללוה. מזכהו, המלוה קרקע כל שהוא בתוך שדהו. לתנור, להניח בו תנור או כירים המטלטלין.
מסרין מליהו, בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אומרים לחביריהם הרי אתם בית דין וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה.
ולדחייב לו יש לו קרקע, אדם אחר שהיה חייב לוה זה מזה. מדר' נתן, הוי קרקע לוי החייב לשמעון משועבד לפרוזבולו של ראובן המלוה את שמעון. ר"ת פוסק דאין הלכה כר' נתן כדאמרינן בפ"ק דקידושין בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן ומאן דסבר כותיה ר' אליעזר והוא שמותי, ויש דגרסי' התם ר' אלעזר, והלכתא כר' נתן והכי מסתבר וראיה דבפרק כל שעה רבא סבירא ליה כר' נתן וכן אביי בפרק שני דכתובות, ושוב פוסק ר"ת כר' נתן בסוף בבא בתרא.
לרבו שני, מקשי בגמ' ורבו שני ממאן קנייה משבאי שבאי גופיה מי קא קני ליה ואסיקנא דגוי לגוי וגוי לישראל קני בחזקה גוי לגוי ילפינן מעמון ומואב טהרו בסיחון גוי לישראל דכתיב וישב ממנו שבי, פי' מדקרי ליה שבי דידיה ש"מ קנייה בחזקה פי' חזקה כיבוש ולא הלבישו הנעילו כדין חזקה של ישראל. לרבו שני לא דהא לשם בן חורין פרקיה, ונראה לי שרבו שני כותב לו גט שחרור.
<h2>דף לז:</h2>
מתני'. ישתעבד, בגמ' מפרש. [מ' ע"ב] אפותיקי, אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר הרי זה לפניך לגבותו. ושיחררו, בגמ' מפרש לה לכולה.
גמ'. אי לימא לפני יאוש, של בעלים הראשונים פדאוהו מיד הגוי. לשם בן חורין אמאי לא ישתעבד, הרי לא נתיאשו הבעלים. לשום עבד אמאי ישתעבד, וקס"ד לרבו ראשון ואמאי הרי נתיאש.
ומפיל עצמו לגייסות, שישבוהו להפקיע עצמו מיד רבו, אבל לפני יאוש לדברי הכל בין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון.
<h2>דף לח.</h2>
עבד שברח, עבד כנעני של ישראל שנשבה וברח מבית האסורין של גוי. יצא לחירות, מלהשתעבד עוד. וכותב לו גט, להתירו בבת ישראל. דהתם אמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וכו'. התם, במתני'. לקטלא מסר נפשיה, כדי לצאת מידי הגייסות שהרי ברח מן האסורין ויודע שאם ישיגוהו יהרג. אפולי מפיל נפשו לגייסות, שישבוהו. ירושלמי, עבד שברח מן השביון אצל רבו אינו רשאי לשעבדו וצריך לכתוב לו גט שחרור.
<h2>דף לח:</h2>
בעשה, לעולם בהם תעבודו. רשות, משום דכתיב בשבעה אומות לא תחיה כל נשמה אצטריך למכתב בבני התושבים לעולם בהם תעבודו להתיר אחד משאר אומות הבא על הכנענית שהיא מז' אומות והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד והכי מפרש לה בהמקנא. מעבדי אינשי איסורא, שהיתה מזנה. וכתיב לה גט חרות, ונסיב לה ישראל ומנטר לה ומשום מצוה שרי לשחרר עבדו כמו להשלים עשרה בבית הכנסת כדמפרש בגמ'.
דמפקיה עבדיה לחירו[ת], ועברי בעשה. ודסיירי נכסייהו בשבתא, מסתכלין בשדותיהן בשבת לידע מה הן צריכין. בעידן בי מדרשא, שהחכם דורש דרשה לרבים בשבת והן יושבין בסעודה והיה להן להקדים או לאחר. בערב שבת, ממש וכן בכל יום מרוב עושר ואינו נכנס לשבת כשהוא מתאוה.
<h2>דף לט.</h2>
גר שמת, ואין לו יורשין וכל נכסיו הפקר. קנו עצמן, הן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר. אבא שאול אומר, קטנים אין להם יד לזכות בעצמן וכל המחזיק בהן אפילו לאחר זמן זכה בהן.
[לשון הרי"ף מקידושין כ"ב ע"ב] הנדואה, מארץ כוש, כושי מתרגמינן הנדוא. דתקיף ליה עלמא, גוסס למות. אמר ליה, מר זוטרא לעבדו של גר. שלוף לי מסאני, לקנותו בחזקה היה מתכוין שיהא בעבודתו כשימות אדוניו. איכא דאמרי גדול היה, העבד ונזהר בו שלא יזכה הוא בעצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו והגר פירש למיתה ומר זוטרא פירש לחיים תחתיו שלא יהא העבד בלא אדון רגע אחד. ואיכא דאמרי קטן היה וכדאבא שאול, והכי גריס ר"ח ור"ח ז"ל פי' דלאחר מיתה כל המחזיק בהם זכה בהם ולא גרסינן ודלא כאבא שאול, ובגמ' פסק ר' יהושע בן לוי הלכה כאבא שאול, ומכאן פסק ר"ת ז"ל דבכולי תלמודא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יהושע בן לוי והכי פירושא, איכא דאמרי קטן הוה ולא כך היה המעשה שאמר לו מחיים לאמטוייה מסאניה לגו ביתיה אלא לאחר מיתת רב יהודה החזיק בו וכאבא שאול דאית ליה קטנים לא קנו עצמן בני חורין.
<h2>דף מ.</h2>
שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות, השתא סלקא דעתא דאי לאו דשחררי(ת)[ה] לא הוה שביק ליה למינסב בת חורין שלא [יצא] עליו קול של שחרור ויפסיד את עבדו ולבסוף (מסיף אפוטרופוס על נכסיו דאי לאו דשחרריה לא הוה חשיב ליה) [מסיק] בשרבו השיאו דאי לאו דשחרריה לא הוה מעבד ליה איסורא על ידיה. [אפטרופוס, על נכסיו דאי לאו דשחרריה לא הוה חשיב ליה]. שהניח תפילין בפני רבו וכו', דאין דרך עבד להניח תפילין דמצות עשה שהזמן גרמא היא דלילה לאו זמן תפילין הוא ושבת לאו זמן תפילין הוא. תוספות, בשרבו מניח לו תפילין (א)לא משום דלא מעביד ליה איסורא דמבריך עליהו ואיכא ברכה לבטלה דהא איכא סוכה ולולב ושופר וכמה מצות שהנשים מברכות אלא משום דאין עבדים רגילין בתפילין ואי לאו דשחרריה לא הוה מניח ליה.
אמרו לפניו, לפני ר' יוחנן. אי אתה מודה, דאל ישתעבדו אינו לשון שחרור ולא לשון הפקר אלא שלא יטריחוה בעבודתה אבל ולדות היוצאין ממנה מעכשיו עבדים הם ואמאי כופין את היורשין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא לא צוה אביהן כן. ר"ג ז"ל, אי אתה מודה שבניה עבדים והיכי אמ' אל ישתעבדו בה אבל בבנים יכולין להשתעבד והואיל ושייר לאו כלום הוא.
כי אתא רב שמואל בר יהודה, פליג ארב דימי וקיימא לן כותיה. ועושין לה קורת רוח, ר"ש ז"ל ואם אין רוחה נתקררה בלא שחרור ישחררנה.
אין לו תקנה, ואפילו בשטר לא לישא שפחה ולא להתירו בבת ישראל דעדיין אין גופו קנוי. לא מורית, שאין ירושה אלא בדבר שיש בו ממון. דסקרתא, קריה. ועבדי, עבדים של ישראל היו ומכרו לגוי ותנן המוכר עבדו לגוי יצא לחירות. כלו מרוותיהן בתראי, כלו אדוניהם האחרונים הגוים. אתו לקמיה דרבינא, באו העבדים לפני רבינא להתירם בבנות ישראל. אהדרו אבני מרוותיכו קמא, חזרו על פני אדוניכם הראשונים ובקשו מהם לכתוב לכם גט חירות. אין לו תקנה, דאיסורא לבניה לא מורית והאי נמי מכי זבניה פקע כספיה מיניה ואיסורא הוא דהוה ליה גביה ואיסורא לאו ירושה הוא להורישה לבניו. כרב דימי סבירא לי, דאמר אל ישתעבדו בה ופקע לה איסורא מיניה וקאמר כותבין לה גט שחרור. הא אמרה בלשון שחרור, כגון הרי את בן חורין. הכי נמי, דלאו טיעותא היא וכופין דירושה הוא להורישה לבניו.
ומפסדו ליה מינאי, כדאמרינן במתני' כופין את רבו ועושה אותו בן חורין. אקנייה לבנו קטן, שאינו ראוי ל[כופו] בבית דין. מוקמינן ליה אפטרופא לינוקא, לברר לו דמים יפים כמה שהוא נישום בשווה שהרי צריך העבד לכתוב שטר על חצי דמיו. ומקרקיש ליה עבדא זוזי מיד, דבר מועט לינוקא ולא יצטרכו בית דין לכופו שהוא ישחררהו מדעתו בשביל זוזי ובלאו קרקוש זוזי לא אפשר דינוקא לאו בר כפייה הוא ואפטרופסין אין רשאין להוציא עבדים לחירות ולא לחוב ליתומים כדאמרינן בהניזיקין ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלים ואפטרופוס מוקמינן לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולין.
<h2>דף מ:</h2>
האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין נעשה בן חורין הרי הוא בן חורין, כלומר בא' משלש לשונות הללו הרי הוא בן חורין. אעשנו בן חורין ר' אומר קנה, דהכי משמע אעשנו בן חורין בשחרור זה שאני מוסר לו עכשיו דמוקמינן לה בדכתב ליה הני לישני ומסר ליה. וחכמים אומרים לא קנה, שאין זה אלא אבטחה שיעשנו בן חורין לאחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא עשה. אמר ר' יוחנן וכולן בשטר, האי האומר דקתני כותב הוא שכתב לו אחד מן הלשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא הוי בן חורין ולא פקע ממוניה מיניה ומצי למהדר ביה אם לא קנו מידו [דהוי] כקונה עצמו מידו בכסף אי נמי שכיב מרע משום דדבריו ככתובין וכמסורין [וכן] וכולן בשטר דשדה הכי [פירושו] כדפרשינן דאילו בדיבורא לא מקניא ארעא. אמר ר"ש ז"ל ואני שמעתי וכולן בשטר צריך לכתוב לו גט שחרור וכן גבי שדה צריך לכתוב לו שטר מתנה והאומר דקתני אמירה בעלמא היא, ויש להקשות בשלמא גבי עבד איכא למימר בלשון חירות פקע כספיה וקנה העבד עצמו בן חורין אבל גבי שדה מי איכא למימר הכי והיכי נימא קנה נהי דגבי נתתי ונתתיה נימא הרי הודה שכבר נתן על ידי שטר או בקנין מתנה גמורה אבל אתננה היכי נימא דקנה.
שמא זיכה לו גט חירות על ידי אחר, ואמר לו זכה בו לפלוני דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. תוספות, חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר פי' ודאי זיכה לו על ידי אחר והאי חיישינן הוי כמו חיישינן שמא במי מילין כתבו.
הודאת בעל דין, עבד וכן מקבל מתנה כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול זה לחקור ולזכות בהן אם ירצה ובנותן לא אמרינן הכי דפעמים טועה וסבור שקיבל מידו מתנה וזכה בה והוא לא קיבל.
ומי אוכל פירות, טעם הברייתא מפרש דאמר כתבתי ונתתי לו והוא אומר וכו'. משלשין, ביד אדם נאמן עד שיתברר הדבר. הא באבא הא בברא, אם היה מקבל מתנה עצמו בחיים ואמר לא נתן לי נאמן והנותן אוכל את הפירות אבל אם מת ובנו אמר לא נתן זה שדהו זו לאבא משלשין דשמא יבואו עדים שמסרה אביו וזה לא ידע.
[לשון הרי"ף מקידושין ס"ט ע"א] האומר לשפחה, שפחתו מעוברת. הרי את בת חורין, בגט שחרור זה. וולדך עבד ולדה כמוה, משוחרר. קרא מאי תלמודא, היכי שמעינן מהאי קרא דבריו קיימין. אמר רבא, אדר' יוסי הגלילי האי קרא לפרש טעמו. בזמן שהאשה לאדוניה, הולד שיולד לאדוניה. אין האשה לאדוניה, ששחרר אותה.
שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני, שלא היה גופו קנוי לו אלא משועבד ואתי שחרור ומפקע לשעבוד כדרבא.
הקדש, עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף למזבח ודוקא קדושת הגוף דקדושת דמים לא מפקעא שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. חמץ, נכרי שמלוה את ישראל ושעבד לו חמצו ולא הרהינו אצלו אתי איסור חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח וחייל עליה ואסור בהנאה.
<h2>דף מא.</h2>
ויאמר לו עבדי אתה, ויוציא לעז על בניו, וכותב העבד שטר על דמיו. אלא המשחרר כותב שטר לבעל חובו על דמיו הואיל והזיק שעבודו ישלם לו. רשב"ג סבר חייב, לפיכך אמר המשחרר כותב. [לשון הרי"ף] וקיימא לן כרבן שמעון וכו', וכן פסק רבנו משה ז"ל.
אפותיקי, סתם... משכנתא. ושטפה נהר, ושוב כל השדה וגוף הקרקע מקולקל שהמים צפין עוד לעולם עליה. גובה משאר נכסים, דלא קמה ליה ברשותיה ולאו אדעתא דידה לחודא אוזפיה ואינו חייב באחריותה לפיכך גובה משאר נכסים.
אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה, ולא אמר לא יהא לך פרעון אלא מזו. גובין משאר נכסים, כלומר אם רצה מוכר את אלו והן גובין מן השאר. אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, כלומר דוקא אחריות כתובתה על שדה זו ועל מנת כן נשאת ולא שיהו כל נכסיו אחראין לה ולא תדע על איזה לחזר מי קנה ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד. ר"ח ז"ל, תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה ולא נשדפה פי' אלא שיעבדה הלוה גובה מנכסים משועבדים רשב"ג אומר בעל חוב גובה משאר נכסים ואשה לא שאין דרך האשה לחזר על בתי דינין אלא יורדת על אותה שדה ואין יכול לומר מי שהיא בידו הנחתי לך מקום לגבות ממנו ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. לשעה, לזמן קצוב.
מתני'. תיקנתם את רבו, שאינו חסר כלום. לישא שפחה אינו יכול, מפני צד חירות שבו. בת חורין אינו יכול, מפני צד עבדות שבו. לא תהו בראה, יוצר הארץ לא תהו להיות ריקנין בראה. לשבת, להיות בה יישוב יצרה.
<h2>דף מא:</h2>
גמ'. ר' אומר קנה, והוי חציו בן חורין. מחלוקת בשטר, דר' סבר והפדה לא נפדתה או חפשה לא ניתן לה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר נמי בין כולו בין חציו פי' והפדה לא נפדתה גבי שפחה חרופה כתיב דאיכא מאן דדריש לה בפדויה ואינה פדויה בגמ' ובמסכת כריתות חציה שפחה וחציה בת חורין וסתם פדייה בכסף ובשוה כסף חופשה לא ניתן לה היינו שטר, ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה לחציה לא אף עבד לחציו לא. אבל בכסף דברי הכל קנה, פי' דיליף משפחה חרופה דכתיב בה והפדה לא נפדתה דהיינו חציה שפחה וחציה בת חורין וסתם פדיה בכסף ומתני' דקתני מי שחציו עבד וחציו בן חורין בכסף.
<h2>דף מב.</h2>
ועבד של שני שותפין בין בשטר וכו', דכיון דאין לו בו אלא חציו אפילו רבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפקא מיניה לגמרי. בשטרו אחד, כגון פלוני ופלוני עבדי משוחררין לא קנו דעבד גמר לה לה מאשה ואין שתי נשים מתגרשות בגט אחד דכתיב וכתב לה ולא לה ולחברתה וכן אין שני עבדים משתחררין בגט אחד.
<h2>דף מב:</h2>
בכולן בעשרים וארבעה ראשי איברים, האמורים במסכת נגעים לענין שאינן מטמאין משום מחיה ואלו הן ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגויה שהן משופעין לכאן ולכאן ואין נגען נראה לכהן בבת אחת ולא קרינא ביה לכל מראה עיני הכהן עבד יוצא בהן לחירות דמומין שבגלוי ואינן חוזרין הן כשן ועין ואיתרבו בכלל ופרט וכלל בפרק קמא דקידושין. המכריעין דעת חכמים, איזו נראית ולא אתפרש מאן נינהו. ר"ח ז"ל, והם הדנים לפני חכמים שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ושמעון בן ננס וחנן וחנניה.
הואיל וקנס חכמים הוא, ומקשי בגמ' קנס והא קראי דרשינן בקידושין אלא אימא הואיל ומדרש חכמים הוא.
<h2>דף מג:</h2>
כר' יוחנן בן ברוקא, במסכת יבמות. על שניהם הוא אומר וכו', דאשה נמי מיפקדא אפריה ורביה ואנן קיימא לן כרבנן דאמרי אשה לא מיפקדא אפריה ורביה דכתיב וכבשוה איש דרכו לכבש ואין דרכה של אשה לכבש וכבשה כתב חסר. מנהג הפקר, היו נוהגין בה בזנות דלא היתה מיוחדת לאדם ולא היתה משמרת עצמה.
מתני'. יצא לחירות, אם ברח מן הגוי או שקנסוהו בית דין לפדותו כדאמרינן לקמן דקונסין אותו לפדותו וכשיפדנו לא ישתעבד לו וקנס חכמים הוא הואיל והפקיעו מן המצות וכן לחוצה לארץ יצא לחרות מפני שהוציאו מארץ ישראל לחוצה לארץ, ובגמ' מפרש שקנהו הלוקח. תוספ', לחוצה לארץ יצא לחירות, ואם תאמר היכי דאמי אי מנפשיה אזל איבד את זכותו כדאמרינן בגמ' תאני ר' חייא איבד את זכותו ואם בעל כרחו רוצה להוליכו ה(ו)א אמרינן בשלהי כתובות דאין הכל מוציאין, ויש לומר דמיד כשמכרו קנסינן ליה פן ישדלנו לוקח בדברים לילך אחריו ויש לפרש כגון שיצא רבו לחוצה לארץ ודעתו לחזור ויצא אחריו ומכרו שם יצא לחירות וכופין את הלוקח לשחררו, וכן פי' ר"ח ז"ל.
גמ'. יצא לחירות, כופין את רבו לחזור ולקנותו מן הגוים וכותב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל.
<h2>דף מד.</h2>
שלח ר' אמי, להנך דבעו מיניה עבד שהפיל עצמו לגייסות מהו. תורה יוצא לכל ישראל, תצא הוראה זו לכל ישראל. שהפיל עצמו לגייסות שישבוהו. וכותב לו שטר ומעלהו בערכאות שלהם לחתמו ואעפ"י שחשיבות הוא להם. קונסין אותו, לפדותו מן הגוי. עד עשרה בדמיו, דוקא קאמר ואם לא רצה הגוי למכרו אפילו בעשרה בדמיו אין מחייבין אותו יותר.
המוכר בהמה גסה לגויים, דגזור רבנן משום שאלה ושכירות ונסיוני במסכת ע"ז, ואם תאמר מאי שנא גבי עבד קונסין אותו עד עשרה בדמיו וגבי בהמה גסה עד מאה בדמיה, מפרש בגמ' דמוכר עבד לגוי מלתא דלא שכיחא היא ומלתא דלא שכיחא לא גזור רבנן.
מהו שיקנסו בנו, לפדותו, לדידיה קנסו רבנן, דאיהו עביד איסורא אבל בריה דלא עביד איסורא לא קנסוה רבנן. [לשון הרי"ף מיבמות מ"ח ע"ב] וחוזר ומוכרו לגויים, אע"ג דעבד מהול אסור למכור לגוים מפני שמפקיעו מן המצות.
<h2>דף מד:</h2>
וצריך גט שחרור מרבו שני, בעי בגמ' מאי חזית דקנסינן ליה ללוקח ליקנסיה למוכר ומהדר היכא דאיכא איסורא התם קנסינן פי' והנה העבד ביד הלוקח.
<h2>דף מה.</h2>
אזל מריה, להשיבו בחזקה. לא תסגיר וגו' בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ. דהיינו אשר ינצל אליך לארץ וכך הדין שאין מחזירין אותו לעבדות ואומרין לרבו שני שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב עליו שטר חוב בדמיו עד שתשיג ידו ואם לא רצה האדון לשחררו מפקיעין בית דין שעבודו מעליו וילך לו, כך פי' ר"ח ז"ל.
אין פודין את השבויין יתר על דמיהן מפני תיקון העולם, בעי בגמ' מפני תקון העולם משום דוחקא דציבורא פי' שאין עלינו לדחוק הציבור ולהביאן לידי עניות בשביל אלו, או דילמא דלא אזלי ליגרו בהו וליתו מפני שמוכרין אותן ביותר, ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה, אי משום דוחקא דציבורא שרי שהרי אין הצבור נדחקין ואי משום דלא ליגרו בהו וליתו אסיר ולא איפשיט, ור' יהושע בן חנניה דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בפרק הניזקין לפי שהיה מופלג בחכמה אי נמי בחרבן הבית לא שייך דלא ליגרו.
מפני תקנת השבויים, מפרש בגמ' דאיכא בין תנא קמא ורשב"ג דליכא אלא חד תנא קמא חייש לתיקון עולם כולו ואסור להבריחו שמא יקפצו על השבויים העתידין לבוא ויתנום בשלשלאות ובחריצין ורבן שמעון לא חייש אלא אם כן יש שבויין עמו ומותר להבריחו והלכה כתנא קמא.
יתר על דמיהן מפני תיקון העולם, מקשינן בגמ' הא בכדי דמיהן לוקחין שמע מינה ס"ת שנמצא ביד גוי קוראין בו פי' ותהוי מתני' תיובתא למאן דאמר אין קוראין בו, ותריץ דילמא ליגנז וטעמא דאין לוקחין אותן ביותר על דמיהן אי משום דוחקא דציבורא אי משום דלא ליגרו וליתו.
<h2>דף מה:</h2>
מין, אדוק בע"ז כגון כומר. ישרף, דודאי לשם ע"ז כתבו. כתבו גוי יגנז, דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, מכאן אומר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית דמפסלי בדידה כיון דלא מפקדא והא דתניא בסוף עד כמה ובסוף אין מעמידין מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה (קומעת) [קושרת] לו תפלין על ידו לא היתה אלא מסייעת בעלמא, ונראה מדפסלינן בריש התכלת ציצית בגוי דדרשינן בני ישראל ועשו ולא גוים ש"מ דאשה כשרה ואמרינן נמי בפ"ק דסוכה סוכת גנב"ך כשרה.
נמצא ביד מין יגנז, ספק כתבו ופסול הוא ספק מצאו וכשר הוא. אמרי לה קורין בו, דאמור ישראל כתבו לפי שאין דרך גוי לכתוב, ומה שפי' ר"ש אינו נראה וגרסא בגמ' אמרי לה יגנז ואמרי לה קוראין בו. ר' יצחק בן יהודה, והכין פסוק ר(ש)[ב]ואתא כלישנא בתרא דקורין בו לכתחלה.
מתני'. משום שם רע, שיצא עליה בזנות. משום נדר, שנדרה ואמר אי אפשי באשה נדרנית. לא יחזיר, ואפילו נמצאו דברים בדאים או הנדר התירו חכם וטעמא מפרש לקמן בגמ' משום קלקולא. נדר שידעו בו רבים, שנדרתו בתוך עשרה מישראל דאין לו הפרה לא יחזיר דלא חייש ר' יהודה לקלקולא אלא כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בנדרים וקנסוה, ושלא ידעו בו רבים, דיש לו הפרה לא קנסוה.
כל נדר שצריך חקירת חכם, לילך לפני חכם ולבקש פתח לחרטה ואין הבעל יכול להפר לא יחזיר דר' מאיר סבר טעמא משום קלקולא הוא הלכך נדר שאינו יכול להפר אבל חכם יכול להתיר יכול הוא לקלקל את הגט לאחר שתנשא לאחר ויאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתירו אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרש ונמצא דגט בטל ובניה ממזרין כדמפרש בגמ'. ושאינו צריך חקירת חכם, אלא הוא יכול להפר לא הוצרכו חכמים לאסור עליו מלהתירה לפי שאינו יכול לקלקלה ולומר אלו הייתי יודע וכו' שהרי נדר פתוח הוא והיה לו להפר ולא הפר. לא אסרו זה, שצריך חקירת חכם להתיר. אלא מפני, שאינו צריך דבצריך לא היה לנו לחוש לקלקול לפי שאינו יכול לומר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתירו לא הייתי מגרשיך דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בפני חכם לילך לבית דינו ולישאל על נדרה אלא מפני נדר שאינו צריך חכם ובעל יכול להפר אסרו את כולם שלא יאמר אלו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשיך. מעשה בצידון וכו', מפרש בגמ' מאי קאמר ומאי אשמועינן. מפני תקון העולם, מפרש בגמ'. פסק ר"מ ז"ל לא יחזיר על כל פנים והלכה כר' יוסי בר יהודה.
<h2>דף מו.</h2>
גמ'. והוא שאמר לה, בשעת גירושין. משום נדר אני מוציאך, בההיא אסרו רבנן להחזיר ואי לא אמר מותר להחזיר. קסבר, רב נחמן טעמא דמתני' משום קלקולא שלא יקלקלנה על בעלה לאחר שתנשא לאחר ויאמר אלו הייתי יודע שהדברים בדאים או שהנדר יש לו הפרה אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשך וכן אמרתי בשעת גירושין שמפני כך אני מוציאך וכשגרשתיך היה בלבי להחזירך אם ימצאו הדברים בדאים ונמצא גט בטל ובניה מן השני ממזרין לפיכך אומרין לו קודם גירושין הוי יודע שלא תחזירה עולמית ושוב אינו נאמן לומר כן כיון שידע שאסור לו להחזירה אפילו לא תנשא לאחר ולא חש להמתין ולבדוק אחר הדברים גילה בדעתו שלא היתה חביבה עליו ואי לא אמר הכי לא מצי מקלקל לה שהרי לא אמר שמוציאה משום שם רע וכיון דלא מצי לקלקלה משנשאת לא אסרו לו להחזירה עד שלא נשאת ונמצאו דברים בדאים של שם רע, והוא הדין לענין נדר דהותר אומרין לו קודם גירושין וכיון דלא חש וגירשה תו לא מצי לקלקלה דגלי דעתיה דלא חביבא עליה כולי האי. לרבנו משה זצ"ל, משום שם רע לא יחזיר משום קלקולא וכו' והקשיתם איך יכול לקלקל משהגיע גט לידה והלא אפילו בא הבעל וערער אינו כלום, זה שאין ערעור הבעל מועיל הוא שאומר לא גירשתי וגט מזוייף הוא אין שומעין לו אבל המגרש את אשתו משום שם רע ולאחר שגרשה נתברר שהיא כשרה וצנועה הדברים מוכיחים שאילו היה יודע שהיא כשרה לא היה מגרשה ואם יאמר אלו הייתי יודע לא הייתי מגרש ובטל הגט דבגלויי מלתא בעלמא בטל הגט כדאמרינן אי מודעא דגיטא ודמתנה גלויי מלתא בעלמא הוא כלומר משיודע לנו דעתו של מגרש שלא גמר וגירש אינה מגורשת ולפי שאפשר לקלקלה התקינו שיהו אומרין לזה שמוציא משום שם רע שאין אתה יכול להחזירה לעולם כדי שיגמור ויגרש ולא יתלה הגירושין בדבר ולא יהיה יכול לומר אלו הייתי יודע לא הייתי מגרש שהרי אומרין לו אם תרצה לא תגרש ואם תגרש משום זה אין אתה יכול להחזיר.
[לשון הרי"ף] כנס, זה שהוציא אשתו משום נדר ומשום שם רע שאמרנו לא יחזיר וטעמא משום קלקולא כדאמרינן הכא מהו שיוציא. הנטען מאשת איש, נחשד מאשת איש. והוציאה מתחת בעלה בשביל זה והלך ונשאה יוציא, אוקימנא התם הלכתא אם כנס זה הנטען בקלא דפסיק לא מפקינן לה מן הנטען אלא אם כבר הוציאה בית דין מבעלה בעדי טומאה מזה הנטען ואם קלא דלא פסיק מפקינן לה מן הנטען אפילו בעדי דבר מכוער כלומר שהוציאה בעלה בעדי דבר מכוער וכדמפרש התם. אעפ"י שכנס יוציא, והכא נמי מפקינן מבעל דכיון דהוציאה משום שם רע גילה דעתו שהקול אמת ונאסרה לו כי היכי דאסרינן לה התם מפני שהחזיק זה הקול כשכנסה. התם, גבי נטען. אלומיה אלמיה לקליה, דכיון דהשתא נסבה רגלים לדבר שבא עליה בעודה תחת בעלה ולבו עליה עד שכנסה הלכך אם כנס יוציא, אבל המוציא אשתו משום שם רע שהחזירה אמרי קם ביה בקלא וליתיה, עמד על הבירור ומצא דברי החושדים בדאים ואימא לא יוציא.
מאי תנא, לעיל מיניה בנדרים שנדר הוא דקתני מעשה הלא אין אנו עסוקין אלא בנדר שנדרה היא כגון שנדרה קונם הנאת תשמישך עלי והחריש לה מיום אל יום.
<h2>דף מו:</h2>
יאסרו כל פירות העולם עלי, בקונם. אם איני מגרשך, ומקשי בגמ' פשיטא למאי ניחוש, ומתרץ מהו דתימא ליגזור משום דר' נתן דתניא ר' נתן אומר הנודר נדר כאלו בנה במה פי' בשעת איסור הבמות והמקיימו שלא נשאל עליו לחכם להתירו כאלו הקריב עליה וגמר את עונו לפי שעל ידי כן הוא מרגיל עצמו בנדרים והאי כיון דקיים נדרו ליקנסיה מלהחזיר קמ"ל.
אין בזו מפני תיקון העולם, הכי קאמר והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם שלא נמצא כאן לאיסור.
מתני'. המוציא את אשתו, בגט. משום אילונית, שלא הכיר בה כשכנסה ומכל מקום צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין. לא יחזיר, שמא תנשא ותלד ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשך לדעת כן גרשתיך שמא יבואו ליך סימנין שאחזירך ואם ידעתי שלא תשובי אלי ואת ראויה לילד לא גרשתיך לפיכך אומרין לו קודם גירושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום אילונית לא יחזיר. וחכמים אומרים יחזיר, דלא חיישינן לקלקולא, ובגמ' מקשי למימרא מאי דר' יהודה חייש לקלקולא ורבנן לא חיישי לקלקולא הא איפכא שמענא להו דתנן המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר ר' יהודה אומר וכו' אלמא ר' יהודה לא חייש לקלקולא ורבנן חיישי לקלקולא, ותריץ אביי לעולם ר' יהודה חייש לקלקולא וגבי נדר היינו טעמא דלא חייש דקסבר ליכא קלקולא דבנדריה צריך חקירת חכם סבר לה כר' אלעזר דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין הלכך לא מצי למימר אלו הייתי יודע וכו' והא דגזר ר' אלעזר צריך מפני שאינו צריך איהו לא גזר וכשאינו צריך סבר לה כר' מאיר דאמר אין הבעל טועה בנדר שבידו להפר ואינו יכול לומר לאחר זמן אלו הייתי יודע, ורבנן אדרבנן נמי לא קשיא דמאן חכמים דאמרי הכא יחזיר ר' מאיר היא דאמרת במסכת קדושין כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן וכו' והכא בדלא כפליה לתנאיה שלא אמר בשעת גירושין אלא הוי יודעת שמשום אילונית אני מגרשך ולא אמר לה אם את אילונית יהא גט ואם אי את(ה) אילונית לא יהא גט דהשתא הוי גט ואפילו אינה אילונית.
והיא תובעת כתובתה, מן הראשון שהוציאה בלא כתובה משום מקח טעות ועכשיו נודע שלא הטעתו. שתיקותיך יפה לך מדיבוריך, שיאמר אלו ידעתי שסופי ליתן ליך כתובה לא גרשתיך, ור"ח פירש שיאמר אלו ידעתי שסופיך לילד אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשיך ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. תוספת, כולה מתני' משמע דאילונית בעיא גט ותימה דבריש יבמות משמע דלא בעיא גט דהוי קדושי טעות דתנן וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות ויש לומר דהכא בספק אילונית תדע מדקתני סיפה נשאת לאחר והיו לה בנים ואילו אילונית אין לה רפואה. הלכה כר' יהודה.
אין פודין אותו, הואיל ורגיל בכך כדמוקים בגמ' שמכר ושנה ושלש. אבל פודים את הבנים, מפרש בגמ'.
גמ'. והוא שמכר ושינה ושילש, בפעם שלישית אין פודין אותו אלא אם יש עליו סכנת נפשות. ללודאי, אומה שאוכלין בני אדם. משום קלקולא, שלא יטמאו בגוים. אימור לתיאבון הוא דקא אכיל, ולא הוי מין אלא משומד ובמינין הוא דאמר מורידין אבל לא (מועילין) [מעלין] אבל משומד אמרינן התם סמי מכאן משומד. ואכיל איסורא, עדים העידו עליו כן והוי אוכל נבלות להכעיס.
<h2>דף מז.</h2>
לוקח מביא בכורים, כל אדם הלוקח לא שנא מוכר ולא שנא איניש אחרינא, ור"ח גריס הלוקח מביא בכורים, וכן בירושלמי וטעמא מפרש בגמ' ודלא כגרסת ר"ש ז"ל.
<h2>דף מח:</h2>
הניזקין שמין להן, ניזקן וגובין דמי הנזק בעידית שבנכסי המזיק שנוח לו לאדם לגבות מעט מקרקע עידית ולא לגבות הרבה מן הזיבורית וכולהו מפני תיקון העולם כדמפרש בגמ', ומקשי בגמ' מפני תיקון העולם דאורייתא היא דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ומסיק בגמ' מתני' ר' עקיבא היא ור' שמעון היא ושהוא תלמידו [ד]דריש טעמיה דקרא ומה טעם קאמר מה טעם ניזקין שמין להן בעידית מפני תיקון העולם.
ובעל חוב בבינונית, מדאורייתא בזיבורית דכתיב בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים ומה טעם אמרו בעל חוב בבינונית מפני שלא לנעול דלת בפני לווין. תוספ', פחות שבכלים ואע"ג דכל מטלטלין כעידית חשיבי כדאמרינן בפ"ק דבבא קמא כל מילי מיטב הוא אומר רבנו תם דמכל מקום בדעתו תלה הכתוב והוא הדין לענין [קרקע] ובירושלמי משמע כן דאמרינן והאיש אשר וגו' עד כדון משכונו קרקעו למד ממשכונו מה משכונו בבינונית אף קרקעו בבינונית ונראה דבינונית דנקט לאו מקרא אלא משום דמדרבנן כך הוא ואע"ג דגבי מטלטלין לא שייך בינונית אגב קרקעו נקט בינונית במשכונו.
וכתובת אשה בזיבורית, טעמא לקמן בגמ' ולא שנא מיתמי ולא שנא מיניה. אף כתובת אשה בבינונית, משום חינא.
אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, תקנתא הוא דעבוד רבנן משום פסידא דלקוחות דאתו לקוחות לאנצויי ולמימר לבעל חוב מיניה גבי שהרי יש לך מקום לגבות ממנו.
אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, בעל חוב דיניה מדאורייתא בזיבורית ואמור רבנן בבינונית משום נעילת דלת בפני לווין וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא דאין כאן נעילת דלת דלא מסיק אדעתיה האי מלוה לנעול דלת וליחוש דלמא מיית לווה ונפלי נכסי קמי יתמי ומגבו ליה מזיבורית וכיון דטעמא הכי הוא אפילו גדולים נמי כדפסקינן לקמן בגמ'.
מתני'. אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות, הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא הנגזל וגבהם עם פירותיה מן הלוקח ואינו משלם ללוקח כי אם הוצאה חוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדין ובגמ' מפרש טעמא. וכן לשבח קרקעות אם השביחה הלוקח בנטיעת אילנות או זיבלה ודיירה. תוספות, אין מוציאין לאכילת פירות וכו' ובכתובות בפרק נערה תניא חמשה גובין מן המחוררין ואלו הן פירות ושבח קרקעות והמקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו וגט חוב שאין בו אחריות וכתובת אשה שאין בה אחריות ותנא ושייר הכא והתם אע"ג דתני מניאנא. והמוצא מציאה, ומחזירה ובעלים אומרים שלא החזיר כולה לא ישבע. מפני תיקון העולם, אכולהו קאי.
<h2>דף מט:</h2>
גמ'. תניא אמר ר' שמעון וכו', ר' שמעון דריש טעמיה דקרא. מפני מה אני חומס וגוזל, גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי. ומפני מה אמרו בעל חוב בבינונית, ולא בעידית. אלא מעתה יהא בזיבורית, כדין תורה. כתובת אשה בזיבורית, ולא עבדינן לה כבעל חוב.
<h2>דף נ.</h2>
היוצא על היתומים, שלוה אביהן. שכתוב בו שבח, שהתנה עם המלוה לגבות מן העידית. אינו גובה אלא מן הזיבורית, דלא מהני תנאה לגבי יתמי.
[לשון הרי"ף] הלכך הלכתא כותיה, דכל תנאי שבממון תנאו קיים, וכן פסק ר"ח ור"מ ז"ל וכן פסקו רב שרירא גאון ורב האיי גאון ז"ל.
<h2>דף נ:</h2>
בין לשבועה, לענין שאמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו הוציא שטר דאי הוה אבוהון דיתמי קיים [דילמא הוה] טעין ואמר אשתבע לי דלא פרעתיך ומשבעינן ליה כדאמרינן בשבועות והשתא אנן טענינן בשביל יתמי ולהא מלתא אפילו גדולים נמי דגדול גבי מילי דאבוה קטן הוא דלא ידע אי פרעיה אי לא. בין לזיבורית טעמא כדפרשי' במתני'.
[לשון הרי"ף] ולא שנא מתנה, שהיה שעבוד המשועבדים מחמת מתנה שנתנם אחר שלוה מזה ושייר זיבורית לפניו גבי מזיבורית דהויא בת חורין דטעמא דעבוד רבנן תקנתא למגבי מזיבורית שהיא בת חורין ולא מבינונית שהיא משועבדת משום פסידא דלקוחות מתנה נמי אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה במתנה והלכך כי לקוחות דמו.
אין אומרין כל הקודם בשטר, צואה זכה לקדם שלא יטלו אחרונים אלא מה ששייר הראשון שאם יחזור שלא ימצאו שם כל כך לא יהא נפסד הראשון הא לא אמרינן דכיון דלא אמר ואחריו לפלוני לאו דוקא אקדמיה אלא שאי אפשר להוציא שני דברים כאחד. יצא עליו שטר חוב, על המת לאחר שגבו אלו. גובה מכולם, כלומר כלם נפסדין בדבר איש איש לפי חלקו בעל ארבע מאות נפסד יותר מכולם שאם יצא חוב של מנה חולקין אותו לתשעה חלקים וישלם זה שני חלקים וזה שלש וזה ארבע. אבל אם אמר תנו מאתים זוז וכו', דוקא בכי האי גוונא שמוסיף לזה מלזה שאם היה נותן בשוה אפילו בלא אחריו נמי כל הקודם בשטר זכה מדלא קאמר תנו שש מאות לפלוני ופלוני ש"מ דלהקדמה נתכון והא דתנא תוספת[א] באחרון ולא תנא בראשון לרבותא נקטיה דאפילו הכי כי אמר אחריו כל הקודם בשטר זכה אעפ"י שאוהב את האחרון יותר. גובה מן האחרון, שאפילו יצא שטר החוב קודם שגבו וגבה בעל חוב את חובו היה הראשון לצואה קודם לגבות את הנמצא עד שיגבה כל מה שציוה לו ואחריו יגבה שני והשלישי יפסיד והשתא נמי לא שנא אין לו שאין בשל אחרון כדי חוב השטר. מזיבורית גבי, מבתרא כדאמרן דקמא קדים ואמר ליה כשנשתעבדו לי תחלה קודם שאמר ואחריו לפלוני היה לי משועבדים והשאר בני חורין.
[לשון הרי"ף] בבעל חוב, אותן שאמר עליהם תנו להם כך וכך מלוים היו. אי נמי אין נפסד אלא אחרון, כלומר גובה מן האחרון דקתני כך הוא אומר אין נפסד אלא אחרון דכי גבי מקמא בינונית חוזר על האחרון וגובה ממנו זיבורית שלקח דאמר ליה לית לך למשקל מקמאי. בדשאוו קרקעות להדדי, כלומר דוקא גובה מן האחרון קאמר ואפילו הכי לא תפשוט מינה דאין נפרעין וכו' דהכא במאי עסיקינן דשאוו כולהו הקרקעות או כולן עידית או כולן בינונית או כולן זיבורית. אישתדוף בני חרי, לאחר שלקחו הלקוחות. אשתדוף, נתקלקלו.
גמ'. לפי שאין כתובין, פירות הללו כשנכתב שטר מכירת הקרקע הגזולה עדיין לא היו ולא כתבו בשטר [א]לא פלוני מכר קרקע פלונית לפלוני באחריות הלכך דמי הקרקע הוו כמלוה בשטר להחזיר אחריות עליו אבל דמי הפירות הוו כמלוה על פה ולא טרפי ממשעבדי ואע"ג דכתב ליה אנא איקום ואישפי זביניא אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דלהון אהני לחיוביה באחריותן למיגבי מבני חרי אבל ממשעבדי לא דטעמא דמלוה בשטר טרפא ממשעבדי משום דאית ליה קלא ולהך כתיבא לית ליה קלא דבשלמא על הקרקע נפק קלא פלוני מכר לפלוני וקיבל עליו אחריות אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא.
כמאן דכתיבי דמו, דתנאי בית דין הוא ומשנשאת לו הקול יוצא שהוא משועבד לה דתנן לא כתב לה בנן נוקבן די יהויין ליכי מינאי וכו' ואת תהא יתבא בביתי וכו' חייב שהוא תנאי בית דין בכתובות בפרק נערה. [הכי איתקון], תנאי בית דין כך היה שיהו כתובין אצל בני חורין ולא יהו חשובין ככתובין אצל משועבדין.
<h2>דף נב.</h2>
מתני'. יתומים שסמכו אצל בעל הבית, לעשות על פיו ולא נתמנה אפטרופוס לא מאביהם ולא מבית דין אפילו הכי כאפטרופוס הוא. חייבין לעשר פירותיהן, דוקא להאכיל אבל לא להניח כדמפרש בגמ'. אפטרופוס, פקידים תרגום ירושלמי אפטרופין.
ישבע, כשיגדלו היתומים ישבע להם שאין בידי כלום משלהן וטעמא מפרש בגמ' מינהו אבי יתומים ישבע דאי לאו דאית ליה הנאה לא הוי ליה אפטרופא ומשום שבועה לא אתי לאימנועי מינוהו בית דין לא ישבע מאי טעמא מלתא בעלמא הוא דעביד לבי דינא ואי רמית עליה שבועה אתי לאימנועי פי' טובת חנם היא שזה עושה לבית דין לקבל דבריהם ולטרוח לפני היתומים ואי רמית עליה שבועה אתי לאימנועי מעיקרא מלקבל עליו.
אבא שאול אומר (וכו') חילוף הדברים, מינוהו בית דין ישבע מאי טעמא בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא דהא סמוך עליה בי דינא משום שבועה לא אתי לאימנועי, מינהו אבי יתומים לא ישבע מלתא בעלמא הוא דעבדי אינשי להדדי פי' דברי אהבה ורעות היו ביניהן ולא הנאת ממון כל כך ואי רמית עליה שבועה אתי לאימנועי.
גמ'. להאכיל, יתומים לאלתר חייב לעשר. להניח, התבואה באוצר עד שיגדלו למה ליה לעשורי לכשיגדלו יעשרו הם. ומוכרין בהמה וכו', לצורכן מנכסיהם. להאכיל, המעות. אבל [לא] להניח, (ידיו) שמא יגנבו אי נמי משום שבח בית אביהן נוי וכבוד הוא להם.
ואין פוסקין עליהן צדקה, דאין לה קצבה דהא קיימי עניים בכל שעתא ונמצאו נכסיהן כלין. לחוב על מנת לזכות, אם דנו כדי לזכות ונתחייבו אין היתומים נפסדים. רב, י"מ ז"ל, לחוב על מנת לזכות להכניס ולהוציא ליתומים אלא אם כן נטל רשות מבית דין. ולגאול, לקנות. דלמא משתדפי, שמא יתקלקלו אותן שדות שקנו. וליקח עבדים, שמא ימותו. דילמא לא מישפאן, אותן שדות שיקנו מלשון וילך שפי ובשופי דכתובות דאיכא למיחש שמא יצא עלהן ערער.
ואין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות, שהעבדים באים לפדות עצמן בכסף שנותנין להם אחרים על מנת שאין ליתומים רשות בו אפילו הכי אין רשאין שהרי אין גופן קנוי להן לשחררו. אבל מוכרין אותם לאחרים, לתקנת היתומים כגון להאכיל או ליקח שדות. ואחרים מוציאין, ואותן אחרים שהיו רוצים לתת להם הכסף לפדות עצמם יקחום ויהיו קנויים להם ואח"כ ישחררום.
אומר אני, כשם שרשאין למוכרן לאחרים כך הם רשאין לקבל הכסף מיד העבד עצמו בתורת מכירה. מפני שהוא, האפטרופוס. כמוכרו לעצמו, לעבד לעצמו. באחרונה, כשיגדלו יחשוב עמהם וישבע שלא נשאר בידו כלום.
נשים, אין דרכן למכור ולקנות ולטרוח. עבדים, אין נאמנין. קטנים, אינן בני דעת. לאשתי ביתי, שכל צרכי הבית על ידה נעשין והיא עיקר הבית, וכן שור עיקרה של שדה. מאי עבידתא דמזבנה, מי מינה אותה אפטרופוס. שסמכן אצל בעל הבית תנן, ואעפ"י שלא נתמנה חשיב ליה כאפטרופוס. הרי הן כהקדש, דכתיב ונתן הכסף וקם לו ולא שייכא בהו משיכה.
משוך פירי מיתמי וכו', אם משך הפירות מן היתומים ואחר כך הוקרו כיון שלא נתן הכסף יחזירם כרב חנילאי ואם הוזלו נתחייב בהם כי לא יהיה הדיוט חמור מהקדש דקיימא לן דהדיוט קני מהדיוט במשיכה והשתא דהדיוט קני דיתום דהוי כי הקדש לא כל שכן.
אמשיכו להו פירי ליתמי, שהיתומים משכו פירות מאחרים ולא נתנו דמים. אייקור, ורוצים המוכרים לחזור משום דקנין יתומים בכסף. לא יהא כח הדיוט וכו', וכיון דאי אמשיכו להדיוט לא הדרי השתא כל שכן דלא הדרי. היינו דרב חנילאי, ונהדרו בהו יתמי.
אייקור, ורוצים המוכרים לחזור. היינו דרב חנילאי, דהוו כי הקדש דקני בכסף ולא יחזורו. נשרפו חיטיכו בעליה, שהרי קניתם במעות וכי תימא לא מצי למימר הכי דהא גבי גריעותא דיתמי אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש לא[ו] מלתא היא דכיון דלענין חזרה לאו ברשות מוכר הוא לענין דליקה נמי לאו ברשותיה קיימא דהאי דגבי הדיוט מוקמינן לה ברשות מוכר לדליקה היינו טעמא בההיא הנאה דקיימא ברשותיה לחזרה. אייקור, ורוצין היתומים לחזור בהן. לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וכיון דהדיוט יכול לחזור כל שכן יתומים שהן כהקדש. זול, ורוצה הלוקח לחזור. היינו דרב חנילאי, והנה הלוקח בכסף ואינו יכול לחזור.
<h2>דף נב:</h2>
דזבינא ארעא דיתמי, לפיוסי כרגא דיתמי. בלא אכרזתא, מפני שדבר המלך נחוץ אכרזתא שמכריזין שלשים יום קרקע פלוני יצא לימכר בבית דין. ולמזוני, מזון האשה והבנות בלא אכרזתא לפי שאין פנאי לשהותן. תוספת, לקבורה הא פשיטא דאין ממתינין לקבור את המת עד דשלמן יומי אכרזתא אלא הא קמ"ל דאם לוו לצורך כך מוכרין בלא הכרזה ופורעין.
כי היכי דלישתמען מילי, וצורך יתומים הוא שיהא נראה כאדם חשוב. ולא אמיד, אינו עשיר לעשות יציאות הללו משלו ומשל יתומים הוא עושה, סתם עשיר אומדין אותו בני אדם זה בכה וזה בכה אבל עני אין אדם אומדו, אי נמי לא אמיד לבני אדם שיהא עשרו ראוי ליציאות הללו. והא קא מפסיד, נכסי היתומים שאינו מפרנס הקרקעות כראוי להם וקוצץ אילנות. ר"י בן יהודה, שמעינן מינה דאית ליה לאפטרופא למילבש ומיכסי מדיתמי משום דקא מתהנו יתמי אבל למיכל ולמשתי לא והני מילי בדלא אתני מעיקרא אבל היכא דאתני הא מתני.
הלכה כאבא שאול, והא דתניא בגמ' ר' אליעזר בן יעקב אומר זה וזה ישבע והלכה כדבריו דהוי הוא שאין למדין הלכה מפי משנה. ר' יצחק בן יהודה, ומכח דבריהם אתה למד דלדברי הכל היכא דאית ליה הנאה ואיכא שכר זה וזה ישבע בין מינהו אבי יתומים בין מינוהו בית דין ואפילו לאבא שאול דאמר מינהו אבי יתומים לא ישבע התם הוא משום דמלתא בעלמא הוא דקא עבדי להדדי אבל היכא דאית ליה הנאה לא אתי לאימנועי.
המטמא, טהרותיו של חברו כגון תרומה דמדמע תרומה בחולין של חברו ומפסידו שאוסרו לזרים וצריך למוכרו לכהנים בזול. והמנסך, מפרש בגמ' רב אמר מנסך ממש שכשך בידו לתוך יין חברו לשם ע"ז וכך היתה עבודתם, (ואת) [ואם] תאמר קם ליה בדרבה מיניה דהא עובד הוא ע"ז ונסקל, כיון דאגבהיה על מנת לגזלו קנה אותו ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך ואין זה וזה באין כאחת ומשום הכי חייב, ושמואל אמר מערב יין כשר של חברו ביין נסך ואוסרו בהנאה. בשוגג פטור במזיד חייב, מפרש ר' יוחנן בגמ' דהזק שאינו ניכר כגון הני דמתני' דלא נשתנו מכמות שהיו אחד שוגג ואחד מזיד פטור דלאו שמיה היזק ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהא כל א' וא' הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני.
<h2>דף נד:</h2>
הכהנים ש(י)פ[י]גלו, שחישבו באחת מארבע עבודות לאכול מהן חוץ לזמנן נעשו פיגול ולא הורצו לבעלים. מזידין, שידעו שפסולין בכך. חייבין, לשלם דמיהן לבעלים שהרי צריכין להביא אחרים דאי נדר או נדבה היא קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש.
נאמן אתה להפסיד שכרך, כולו. ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה, הואיל ואינו בידך. אינו שוה כלום, וכיון שאינו שוה כלום הפסדתה כל שכרך ואם תאמר הרי אני מעביר עליו קולמוס ומקדש האזכרות הרי חכמים אומרים אין זה השם מן המובחר ואפילו לר' יהודה דאמר כי האי גוונא מיקדש הני מילי בחדא אזכרה אבל אזכרות דכוליה ספר תורה לא מכשר ר' יהודה משום דמיחזי כמנומר.
גוילים, קלפים. לא עיבדתים לשמן, משמע שכן הלכה דבעינן עבוד לשמן. ומאי שנא מדר' אמי, דאמר ליה אין אתה נאמן להפסיד ספר תורה. התם איכא למימר, דמשקר ונתכוון להקניט וסבר שהוא לא יפסיד אלא שכר אזכרות כר' ירמיה אבל הכא גבי קלפים דידוע הוא שיפסיד כל שכרו ואתי ואמר אימא קושטא קאמר.
<h2>דף נה.</h2>
מתני'. שהשיאה אביה, רבותא נקט דאע"ג דקביל אבוהא קדושין דידה כשהיא קטנה והויא לה אשת איש גמורה אפילו הכי יוצאה בגט ומקבלת את גיטה ואע"ג דלית לה דעתא מאי טעמא דאשה כי נפקא בעל כרחה ואין מתרצה בגירושיה אפילו הכי נפקא הלכך לא בעינן דעתא.
ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן, והיא יתומה דלא הוו קידושין אלא מדרבנן שאוכלת בתרומה דרבנן בהני נשואין ולא גזרינן מידי, דייקינן בגמ' ואלו חרשת לא אכלה פי' חרשת שלא השיאה אביה אלא היא נשאת לכהן משגדלה לא אכלה בתרומה מדשני תנא במילתיה דאיירי בחרשת ושבקה ונקט קטנה שמע מינה חרשת גדולה דנישואין דרבנן דכותיה נינהו לא אכלה על ידי קדושין דידה מאי טעמא גזרה שמא יאכיל חרש בחרשת ואם תאמר לאכיל מאי נפקא מינה קטן אוכל נבלות הוא ואין בית דין מצווין להפרישו גזרה שמא יאכיל חרש בפקחת פי' חרש כהן שאין קנינו קנין מן התורה בפקחת שמוזהרת על האיסור הלכך גזור פקח בחרשת משום חרש בפקחת אבל גדול בקטנה ליכא למגזר משום קטן בגדולה דקטן לית ליה נשואין אפילו מדרבנן כדאמרינן ביבמות שוטה וקטן שנשאו נשים פטורות מן החליצה ומן היבום.
מריש, קורה גדולה, וכפיס מעץ יעננה [מתרגמינן] ושיפא מגו מרישא עני לה. שיטול את דמיו, מפרש בגמ' משום תקנת שבים.
שלא נודעה לרבים, גרסא בגמ' אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מאי טעמא יאוש כדי לא קני יאוש לבדו בלא שינוי רשות אחר יאוש לא קני לענין הקרבה ואפילו שמענו שנתיאשו הבעלים לא קרינא ביה קרבנו ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה שאסורין ושנמנעין מלעבוד עבודה ונמצא מזבח בטל, ואי קשיא היאך התנו בית דין לעקור דבר מן התורה ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב הא אמרן ביבמות שב ואל תעשה שאני דלאו מיעקר הוא. תוספת, והכי אית ליה בפרק מרובה אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה וכו' ואם תקשי דהא בפרק הגוזל בתרא קא מסיק עולא אבל בידוע דברי הכל יאוש קני יש לומר דכי אמר עולא יאוש כדי לא קני הני מילי לענין קרבן ולענין לולב וכל דבר מצוה דהוה לה מצוה הבאה בעבירה אבל בכל מקום לעולא יאוש כדי קני וכן פי' ר"ח ורבנו תם. מפני תקון המזבח, פירש רבנו חננאל שאם תאמר אינה מכפרת צריך כל המביא חטאת לברר שאינה גזולה.
גמ'. מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא, אנו למדין. אמר לעדים, שלא בפניה. ראו גט זה וכו' וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה, ולא הודיעה שהוא גט. דלא בעינן דעתא, דאשה דהא חרשת ליה לה דעתא. [לא] אמרינן בטולי בטליה, דכל היכא דלא אמר לעדים בטלתיה לההוא גיטא קמי דליהביה לה מגורשת. אלא דמי מריש, והלכה כבית הלל וסתמא דמתני' כותיהו.
<h2>דף נה:</h2>
מתני'. סקריקון, גוי רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני. בהרוגי המלחמה, מלחמת טיטוס שהיתה בירושלים וביהודה, ובגמ' פריך השתא בהרוגי מלחמה לא הוה סיקריקון מהרוגי מלכות ואילך יש בה סיקריקון, אמר רב יהודה אמר רב שלא דנו בה דין סקריקון קאמר דאמר רב אסי שלש גזירות גזרו קמיתא כל דלא קטיל ליקטלוה מציעתא כל דקטיל ליתיב ארבעה זוזי בתריתא כל דקטיל לקטלוה, הלכך קמיתא ומציעתא אגב אונסיה גמר ומקני בתריתא מימר אמר האידנא לשקול למחר תבענא ליה בדינא. ירושלמי, גזרו על יהודה שכן מסורת בידם מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך, ותניא נמי בספרי ידיו רב לו בשעה שהרג את עשו, ובסוף פרקא קמא דסוטה אמרינן דחושים בן דן שקל קולפא מחייה על רישיה דעשו ניתרן עיניה נפלה אכרעיה דיעקב ושמא לא מת באותה הכאה ועמד עליו יהודה והרגו.
מקחו בטל, דאמרינן מיראה עבד אי נמי השני נוח לי הראשון קשה ממנו. לקח מן האיש, קרקע המיוחד לכתובת אשתו או שכתוב בכתובתה או שהכניסתו לו שום בכתובתה וכל שכן שאר נכסים דאי לא עבדא ליה (אמי) [אומר] לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה. מקחו בטל, דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. נותן לבעלים רביע, ששיערו חכמים דסקריקון מוזיל גביה רביע. אימתי, יתקיים המקח בידו ויתן לבעלים רביע. בזמן שאין בידם, שאין (בידה) [בידי] בעלים.
<h2>דף נח.</h2>
גמ'. לא שנו, דמקחו בטל. אלא דאמרי ליה, הבעלים לזה שלקח מסקריקון. לך חזק וקני, בחזקה כיון דדיבורא בעלמא הוא איכא למימר השני נוח לי. אבל בשטר קנה, אי כתב ליה שטרא בשמיה קני דכולי האי לא הוה ליה למעבד אי לאו דזבנה ליה ניהליה מכר גמור ומדעת. אחריות, דאי טרפי לה מיניה ליגבייה דמי ארעא.
<h2>דף נח:</h2>
מקחו בטל, דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. עד שיכתוב אחריות, ר"י בן יהודה, עד שיכתוב לו אחריות כשמואל אלמא אע"ג דלקח מן האיש תחלה ואח"כ לקח מן האשה ואי כתבה ליה אחריות אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דאם איתא דנחת רוח עשתה לבעלה לא הות מקבלה עלה אחריות. ונראה לי דה"ג עד שתכתוב לו אחריות מאי אחריות נמי אחריות שטר ולא אחריות נכסים קאמר אלא עד שתכתוב לו שטר והוא לאחריות שאינה יכולה לחזור עליו עוד. והלכתא כשמואל, דאמר עד שיכתוב אחריות.
[לשון הרי"ף מב"ב מ"ז ע"ב] תליוה וזבין, מי שתלו לו או עשו לו יסורין עד שמכר ואמר רוצה אני. זביניה זביני, ולא יוכל לחזור בו וטעמא מפרש התם סברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקני. לימא אגב אונסיה, דסקריקון גמר ומקני בעל הבית כיון דיהיב ליה זוזי ולא מפסיד מידי דהיינו תליוה וזבין. מודה שמואל היכא דיהיב זוזי, אותו שלקח מסקריקון כשחזר ולקח מבעל הבית יהיב ליה זוזי דאגב דמקבל זוזי גמר ומקני. ואפילו בשדה זו, לא מבעיא בשדה סתם שהכריחוהו למכור אחת משדותיו והוא מעצמו מכר רעה שבהן שאינו חושש בה כל כך וגמר [ומקני] אלא הכריחוהו למכור שדה זו ואותה מכר בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה זוזי אלא כתב לו שטר בלבד קנה ואעפ"י שלא כתב לו אחריות. התם גבי תליוה וזבין דעתיה למיתן ליה זוזי וכו', מדאמרינן בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה זוזי משמע בעידן זביני הוא דלא ארצי ליה זוזי אבל לבתר זביני מיהא יהיב ומשום הכי גמר ומקני. ליכא מאן דיהיב להו זוזי, מדאמרינן גבי סקריקון מודה שמואל היכא דיהיב זוזי משמע דבהכי עסיקינן דלא קא יהיב כלל לא בעידן זביני ולא לבתר זביני.
אין אנפרות בבבל, אמרינן קמי האי גרסא בגמ' הבא מחמת א[נ]פרות אין בו משום סקריקון כלומר גוי גזלן שאין ישראל מסור בידו להרוג ואנס קרקע של ישראל אין בו משום סקריקון שאם שהן בידו י"ב חדש וקנה אחר ממנו שנותן הלוקח לבעלים רביע כתיקון חכמים ויחזיק בקרקעו אלא זה מחזיר לו הקרקע בחנם וכן כתב רב האיי ז"ל, והשתא קאמר רב יוסף אין דין אנפרות בבבל לאפסודיה ללוקח. בי דואר, שוטר.
משנה ראשונה, דאשה דמתני' דקתני מקחו בטל. רביע בקרקע, עצמו נותן לו. או רביע במעות, שיעור שיהו רביע כשתצרף של גוי ושל בעלים יהו של בעלים רביע בכלם שהן שליש המעות דקא סבר שמואל נכי רבעא זבן שוה ארבע לקח בשלש הלכך שדה זו שלקח במנה שווה ארבע שלישי מנה וכשמחזיר שליש המנה הוא רביע הכל והוא שליש המעות שנטל הסקריקון.
<h2>דף נט.</h2>
מתני'. חרש, שאינו שומע ואינו מדבר. רומז ונרמז, מה שהוא רומז קיים ומה שרומזין לו והוא מתרצה קיים, רמזה בידו ובראשו, קפיצה עקימת שפתים כמו קפצה פיה ואינו סימן ניכר כרמיזה. בערוך, חרש רומז ונרמז ביד או בעין שיכול לישא וליתן ברמיזה, קופץ ונקפץ שיכול לישא וליתן ברמיזות הפה. במטלטלין, אם מכר מטלטליו, ואין הלכה כבן בתירא.
הפעוטות, התינוקות. כבר שית כבר שבע וכו', ר' יצחק בן יהודה, נמצאת התחלת זמן מכירה במטלטלין מבן שש ולמעלה אי חריף וזבין ולא מפסיד והני מילי לאחר מיתת האב אבל בחיי האב לא משום כדי חייו דאי לאו זביניה זביני לא מזבני ליה מזוני ולא זביני מיניה.
גמ'. מחלוקת, לא חלק בן בתירא ואמר אף בקפיצה אלא במטלטלין. אבל בגיטין, דקיימא לן חרש שנשא משנתחרש אם רצה להוציא יוציא כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. כך מחלוקת בגיטין, דמכשיר בן בתירא אף בקפיצה אף במטלטלין קאמר וכל שכן בגטין דלא תימא גטין דקילי דבקפיצה כנס בקפיצה יוציא אבל במטלטלין שנפלו לו בירושה לא משום הכי תנא מטלטלין, ובקרקעות לא רמיזה ולא קפיצה דהכא הוא משום חייו תקון רבנן.
[לשון הרי"ף מכתובות ע' ע"א] אבל יש שם אפטרופוס וכו', וכן אין מתנתו מתנה. וטעותו, של פעוט. עד כמה, הדרא. עד שתות כגדול, עד שתות קנה הקונה ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח. ומתנתו מתנה, במטלטלין.
מתני'. כהן קורא ראשון, תקינו להו רבנן האי סידרא דלא ליתו לאינצויי דכיון דתקנתא דרבנן היא תו לא מינצו לשנויה ולמימר אנא קרינא ברישא, ומקשי בגמ' מפני דרכי שלום דאורייתא הוא דכתיב וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון ומסקינן כהן קורא ראשון כמו שכתוב בתורה והאי דקתני מפני דרכי שלום אתא לאשמועינן דאע"ג דלענין סעודה אם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה לפשוט ידו תחלה הרשות בידו לענין קריאת התורה אינו רשאי לחלוק כבוד לרבו ולשנותו מפני דרכי שלום והני מילי בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים אבל בשני ובחמישי דלא שכיחי רבים הרשות בידו דלא אתו לאנצויי. אומר רבנו תם דהני מילי לדידהו דהוו טרידי במלאכתם ולא שכיחי רבים אבל לדידן שכיחי רבים בשני וחמישי. ואם אותו שגדול ממנו מופלג בחכמה אפילו בשבתות וימים טובים דלא אתו לאינצויי הכי מפרש בגמ'. ואמר רב מתתיה במקום דאיכא כהן עם הארץ ומבקש לחלוק כבוד לתלמידי חכמים בשבתות וימים טובים אינו רשאי שרבים מצויין ובאין לידי מריבה אבל בשני ובחמישי רשאי.
מערבין בבית ישן, בני חצר שרגילין ליתן ערובי החצר בבית אחד אין משנים את מקומו ליתנו בבית אחר. מפני דרכי שלום, ובגמ' מפרש טעמא משום חשדא הואיל והורגל העירוב בתוך אותו בית אם באת לשנות מקומו הנכנסים לאותו בית לא יראו שם את העירוב יחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב, כך פי' ר"ש, וקשה דאין זה מפני דרכי שלום, ור"ח פי' החשד הרואה שמעתיקין העירוב מבית לבית אומר הראשון היה אוכלו, וכן פי' ר"ת ז"ל.
<h2>דף נט:</h2>
בור הקרוב לאמה, אמת המים המביאה מים מן הנהר לשדות ורגילין לעשות בורות שאם תיבש האמה ימלאו מן הבור וישקו השדות ומרגילין מן האמה לבור כדי שיתמלא, ותיקנו חכמים שיתמלאו בורות שבשדות העליונים שהן קרובים למוצא המים ואחר כך יתמלאו התחתונים, וכשהוא ממלאו סוכר את האמה עד שיתמלא. מפני דרכי שלום, שלא יפול מחלוקת ביניהן אני אסכור ראשון דהא תקנתא דרבנן ואעפ"י שאינו דין.
מצודות חיה ועופות וכו', מדאורייתא כל כמה דלא מטא לידיה לאו גזל הוא, ובגמ' מפרש במצודות שאין להם תוך דליקני ליה כליו. גזל גמור, בגמ' מפרש גזל גמור מדבריהם, וטעמא דר' יוסי בכולהו דקסבר עשו מפני דרכי שלום את שאינו זוכה לקטן קנין גמור כזוכה.
המנקף, חותך כמו ונקף סבכי היער וכמו ונשאר בו עוללין כנקף זית. ר' יוסי אומר וכו', אין הלכה כר' יוסי.
גמ'. לפתוח ראשון, לכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש. ולברך ראשון, בסעודה. וליטול מנה יפה ראשון, אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה, ור"ת פירש כגון במעשר עני או צדקה המתחלקת לעניים או חברים המסובים אבל במידי דשותפות לא דהא אמרינן בפרק מקום שנהגו דהנותן עיניו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם.
נקיטינן, קבלה ביד[נ]ו מרבותנו. נתפרדה חבילה, נפסק הקשר, יש מפרשים איבד הלוי כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל וכך סידר רב עמרם, ויש מפרשים שאין סדר הדבר להקדים לוי לישראל ומי שירצה יקדים.
כהן שקרא ראשון קורא, ואין כהן אחר קורא אחר כהן ראשון משום פגמו של ראשון שלא יאמרו הראשון פגום הוא, וכן לא יקרא לוי אחר לוי משום פגם שניהם דלא ידעי אינשי פגמא בחד מיניהו ואמרי ראשון אינו לוי לפיכך חזר וקרא לוי אחר אי נמי שני אינו לוי אלא ישראל. ואמר רב נטרונאי כהן שנשתמד וחזר בו אינו קורא בתורה ראשון ואינו נושא את כפיו דאחלה לקדושתיה ותנן כהנים ששימשו בבית חוניו אל ישמשו במקדש וכו'. ואמר רב שמואל הכהן דכהן שנטמא במתים אינו נפסל מן הדוכן עד שיטמא במזיד במת שאינו משבעה קרובי מצוה דתנן המטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שאינו מטמא למתים, ואנו מתרין בו להזהר ואם אינו נזהר וקדשתו בעל כרחו.
<h2>דף ס.</h2>
אחריהן, דכהן ולוי מי יקרא כלום תיקנו שום סדר לישראל בשבתות משום דרכי שלום. הראויין למנותן וכו', אמרינן במסכת שבת בכל כתבי איזהו תלמיד חכם שראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה.
בחומשין. יש שכותבין להם חמשה חומשים כל חומש לעצמו וכל ספריהם היו במגלה כספר תורה שלנו. אמר רב מתתיה ואי ליכא התם ספר תורה אי נמי דאינשו ולא איתו ספר תורה מערב וליכא התם אלא חומשין הכין חזינא דשרי. ונשאל מרב שר שלום גאון בר בעז ז"ל ספר תורה שאינו עשוי כהלכתו או של קלף מותר לברך עליו או לאו, והשיב שמותר לברך שאין הברכה אלא על הקריאה. ונשאל רבנו משה זצ"ל ספר תורה שאינו עשוי כהלכתו או ספרים של קלף שהן ודאי פסולין אם מותר לברך הקורא בהן או אסור לברך, והשיב מותר לברך ואין הברכה על הקריאה בספר כמו הברכה על נטילת לולב או ישיבה בסוכה שאם היתה פסולה או לולב פסול ונמצאת ברכה לבטלה שהמצוה היא נטילת הלולב או ישיבת הסוכה שעליה מברך ואם היו פסולין לא עשה מצוה וכאן בקריאה המצוה היא הקריאה של תורה בין שקרא בספר כשר בין שקרא בספר פסול ואפילו קרא על פה עצמה של קריאה היא המצוה שעליה מברכין הלא תראה שהקורא בשחר קודם שיתפלל משנה או תלמוד או הלכה או מדרש מברך ואח"כ קורא או דורש הנה למדת שהקריאה בתורה היא המצוה שעליה מברכין וזה הוא ההפרש שלא הרגישו בו רוב חכמי מזרח ודמו שהמברך וקורא בתורה בספר פסול הרי זו ברכה לבטלה וראיה לדבר זה הוא דאמרינן אין קורין בחומשין מפני כבוד הצבור וכי יש בעולם פסלנות כמו פסלנות חומש אפילו היה ספר תורה חסר אות אחת פסול וכל שכן חומש ולמה נתנו הטעם מפני כבוד הצבור והיה להם ליתן הטעם מפני שהוא פסול שנמצאת ברכה לבטלה, ואם תאמר שקריאה זו בלא ברכה למה נאסרה וכי יש בעולם מי שעלה על דעתו לאסור קריאה בלא ברכה אפילו על פה אלא ודאי שלא אסרו בצבור אלא על הקריאה שחייבין לקרותה בצבור שהן שבעה וכיוצא בהן הוא שאין קורין בחומשין מפני כבוד הצבור לא מפני שהברכה לבטלה ועל דוקיא זו סמכו כל אנשי מערב והיו קורין בספר קלף מצה בלא עיבוד כלל ומברכין לפניה ולאחריה בפני גאוני עולם כגון רבנו יוסף הלוי ורבנו יצחק ז"ל וכיוצא בהן ומעולם לא נשמע בזה פוצה פה ומצפצף לפי שכלם בעלי בינה היו וחכמתם מיושבת ומכוונת וידעו שאין הברכה תלויה בספר אם הוא כשר אם הוא פסול אלא בקריאה בין שקרא בספר כשר או פסול כמו שבארנו ואעפ"כ ראוי לכל צבור להיות להם ספר כשר כהלכותיו ובו ראוי לקרות לכתחלה בצבור ואם אי אפשר להם קורין אפילו בפסול ומברכין מן הטעם שאמרנו וכן הורה רבנו חנוך ספרדי זצ"ל, תוספת, פעם אחת לא היה לרבנו משולם ספר תורה לקרות וקראו בחומשין מפני הדחק דכיון שאין לשם (איסור) [אחר] אין לחוש לכבוד צבור וכעס ר"ת דהאי דמותר אי לאו מפני כבוד הצבור היינו היכא דכתוב כהלכתו ותפור בגידין ונגלל כהלכתו אבל אותן חומשין שלנו שאינן עשויין כהלכתן לא. גרסי בגמ' ספר תורה שחסר יריעה אין קורין בו ואמר רב פלטוי דאפילו אם חסר פסוקין אין קורין בו עד שיגיהו אותו.
מאי טעמא לא ניתן ליכתב, פחות מספר אחד שלם לעצמו. והא לא ניתן ליכתב, שום דבר תלמוד והלכה והגדה כדאמרינן כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה וגו' אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות. אלא כיון דלא אפשר, שנתמעט הלב והתורה משתכחת. עת לעשות לה', אם בא עת לעשות תקנה לשם שמים הפרו דברי תורה לשעה הצריכה. הכא נמי כיון דלא אפשר, שאין לכל צבור וצבור יכולין לכתוב נביאים שלם.
<h2>דף ס:</h2>
בני נהרא שדות שעל שפת הנהר. כי מיזל כולי עלמא לא פליגי, אם אינן סוכרין את הנהר אלא דולין והולכין והנהר מושך כפשטה כולי עלמא לא פליגי שכל הרוצה לדלות ידלה. כי פליגי במיסכר ואשקויי, שאין בו כדי לדלות את כולן יחד ורוצים העליונים לסכרו שלא ירדו המים למטה ולהמשיך הנהר דרך נגרים קטנים עד שישתו כל שדותיהן והתחתונים מעכבין עליהן אלא אם כן נשקה אנחנו תחלה, ואקשי' בגמ' לרב ממתני' דקתני בור הקרוב לאמה מתחלא ראשון פי' דהיינו עילאי ותרגמה שמואל אליבא דרב באמה מהלכת על פי בורו פי' שתתמלא מאיליו בדרך הילוכו ואין צריך לסכור הנהר. מאן דאלים גבר, ואע"ג דהלכתא כשמואל בדיני כדמוכח בפרק יש בכור לנחלה הכא לפי הדעת דרב מסתבר [דשמואל] לא מסתבר ולהכי פסיק כל דאלים גבר.
<h2>דף סא.</h2>
באיזלי, מצודות הנעשות מן החוטין של טווי תרגום מטוה עזיל. ואוהרי, כמו אוחרי עשויין כמו חריות של דקל כדכתיב סלי חורי על ראשי והן רחבין מלמטה וצרים מלמעלה ועשויה כמין מסגרת בפיהם (ובשמת) [ובה שמים] גרגרים הדגים או העופות בתוכן נסגרין וכיון שהן כלים קנאום בעלים ויש בהן גזל. בלוחי וקוקרי, אינן כלים אלא חופרין בקרקע מעט ונותנין בה חטין או שעורין ונותן על פי החפירה לוח עומד נוטה על החפירה וסומך הלוח ההוא בקיסם רק נשען על החטים וכשיכנס העוף בחפירה וימשוך החטה שהקיסם נשען עליה מיד נופל הקיסם והלוח אחריו ונשאר העוף בחפירה וכיוצא בה קוקרי, ויש אומרים פח, כך פי' ר"ח וכן ערוך.
אם נטל ונתן ביד, אם ליקט ונתן על גבי קרקע ביד הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא. עם מתי ישראל, לא בקברי ישראל שאין קוברין רשע אצל צדיק וכל שכן גוי אלא מתעסקין בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל.
משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית, לשמור פירות שביעית ולאכלם אחר הביעור. נפה, מפורש בירושלמי אני אומר נפה לספור (מה) [בה] מעות כברה לכבור בה חולין רחים לטחון להם סממנים תנור לטמון בו אונין של פשתן, ובתנור טמא איירי דאי בתנור טהור אין לו תקנה עוד לטהרות דחשוד אשביעית חשוד אטהרות כדאמרינן בפרק עד כמה. אבל לא תבור ולא תטחן עמה, לסייעה לפי שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה.
ובוררת וטוחנת וכו', [ובגמ' מפרש מאי שנא] רישא דקתני לא תבור שמסייעת בשביעית ידי עוברי עברה ומאי שנא סיפא דקתני ובוררת וטוחנת והלא מסייעת ידי עוברי עבירה של טבל, ומשני אביי רוב עמי הארץ מעשרין הן הלכך חששא דרבנן בעלמא הוא ומפני דרכי שלום מותר לסייען, ורבא משני דסיפא בעם הארץ דר' מאיר שחשוד לאכול פירותיו בטומאה ומוחזק לעשר והך טומאה וטהרה דחולין דרבנן הוא ד[ה]תורה לא הזהירה לאכול בטהרה אלא תרומה וקדשים בלבד הלכך לא אסורא דאורייתא הוא ומותר לסייען מפני דרכי שלום וסיפא דקתני משתטיל למים בטומאת חלה דאורייתא שאסור לטמאה ביד דכתיב את משמרת תרומותי עביד לה שימור ורישא וסיפא בפירות מוכשרין וכל זמן שלא נתנה מים לא נתחייבה בחלה ואין כאן אלא טומאת חולין דרבנן ומשתטיל למים דהיינו גלגול נתחייבה בחלה.
מחזקין, דאמר ליה איישר כלומר יישר כחך. ושואלין בשלומן, בגמ' פריך השתא אחזוקי מחזקינן ידיהם בדבר האסור לישראל כגון עבודת שביעית שואלין בשלומן כל ימות השנה מבעיא, ומשני רבינא לא נצרכא [אלא] ליום אידם דתניא וכו' בסוף הפרק.
<h2>דף סב.</h2>
מחזקין ידי גוים, השתא משמע מסייעין ממש ועל זה מקשי ממאי דאמר אין עודרין וכו'. עודרין, חופרין. רבנו שמשון ז"ל, והא דמסיק בירושלמי הורי ר' אמי לרדות עמו, לא שיהא מותר לחרוש עם הגוי אלא להחזיקו בשעת חרישה קאמר לרדות מלשון רדיא.
ואין כופלין, דהאי דנותנין שלום לגוי מפני דרכי שלום הוא דשרי ומשום דרכי שלום בחדא זמנא סגי. למימרא להו הוחזקו, כדרך שאומר לעושי מלאכה העוברין עליהן אומר להם תחזקנה ידיכם. אשרתא, אף הוא לשון חיזוק כמו אשרנוהי.
שלמא למר, ולא היה מתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו. תוס', מה שפירש ר"ש צ"ע שלא יהא בזה משום גונב דעת הבריות ועל חנם פירש כן דלא קאמר אלא דאין כופלין לו שלום.
לא יכנס וכו', דדילמא מודה לע"ז שלו. נותן לו בשפה רפה. ולא חיישינן דלמא אזיל ומודה כיון דלא אזיל לביתיה, ומפרש בגמ' דכופלין שלום למלך דכתיב שלום שלום לך וגו' ורבנן איקרו מלכי דכתיב בי מלכים ימלוכו וכופלין להם שלום שלמא עליכו מלכי של שלמא עליכו מלכי. ירוש', מה שואלין בשלומם של ישראל שלום עליכם.
<h2>דף סב:</h2>
האומר התקבל גט וכו', רצה הבעל לחזור חוזר דגט חוב הוא לה ואין חבין לו לאדם אלא בפניו מדעתו לעשותו לו שליח לחובתו, האי דנקט מתני' הולך בדלא שויתיה איהי שליח לקבלה וקאמר אם רצה להחזיר יחזיר לאו למידק מינה הא אי שויתיה איהי שליח לקבלה אם רצה להחזיר לא יחזיר ותפשוט מינה הולך כזכה דלעולם הולך לאו כזוכה דמי ואפילו שויתיה איהי שליח לקבלה והאי דנקט מתני' בדלא שויתיה איהו שליח משום התקבל נקט לה, דהתקבל איצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דלא שויתיה איהי שליח ובעל לאו בר שוויי שליח לקבלה אלא להולכה ואיהו לא אמר ליה הולך אפילו הכי מכי מטא גיטא לידה מידו מגורשת והתקבל דקאמר ליה התקבל והולך קאמר דאדם יודע שאין לו שליחות לקבלה ואיידי דתנא התקבל תנא והולך.
האשה שאמרה התקבל לי גיטי, לא יחזיר דכיון דאיהי שויתיה שליח לקבלה הרי הוא כידה ונתגרשה מיד בקבלתו של זה לפיכך כיון דאמרו אין יכול לחזור אין לו תקנה לחזור אלא אם כן אמר לו הבעל לזה שעשאתו היא שליח לקבלה אי אפשי שתקבל לה להיות כידה אלא שליח שלי תהא להוליכו לידה אם רצה לחזור כל זמן שלא הגיע גט לידה יחזור שאינה מגורשת אלא מדעת המגרש והוא אמר לא יהא גט עד שיגיע לידה, והולך דקתני מתרץ לה בגמ' הי לך דהאוי לך הילך ותן לה כמו זכי לה או התקבל לה וטעמא דאמר אי אפשי הא לא אמר אי אפשי אין יכול לחזור אבל הולך אפילו לא אמר אי אפשי יכול לחזור דהולך לאו כזכה דמי. אף האומרת טול לי, לשון קבלה הוא וכן הלכה כדלקמן.
גמ'. פשיטא, בניחותא. איש, זכר יכול ליעשות לבעל שליח להולכה כיון דאיתרבי שליחות מקרא מושלחה פשיטא דודאי להולכה זכר רבי שכן בעל עליו להוליך גט לאשתו ובמידי דאיהו כשר שלוחו נמי כשר, ואשה אחרת פשיטא לן דהויא שליח לחברתה לקבלה מאחר דרבי קרא שליחות לקבלה מושלחה מביתו קרי ביה ושלחה שכן היא עצמה מקבלת גיטה. איש לקבלה ואשה להולכה מאי. מי אמרינן כיון דאיהו עצמו לאו בר קבלה הוא שאר זכרים נמי לאו בני קבלה נינהו, וכן לענין הולכה באשה. דאיש האוי נמי שליח לקבלה, ודין הוא שהרי מצינו שהוא ראוי לקבלה בגט של בתו קטנה שהתורה זיכתה לו לקבל קדושיה כדילפינן בכתובות מויצאה חנם אין כסף ולקבל גיטה דכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר ואיתקש הויה ליציאה הילכך בשליחות נמי כשר. ואוקימנא בהולכה, מדקתני צריכה לומר בפני נכתב והוינן בה מכי מטא גיטא לידה איגרשא לה ושנינן כגון דאמר לה הוה שליח להולכה עד דמטית התם.
התקבל לי גיטי ואשתו אמרה הבא לי גט, כלומר אמר השליח לבעל אשתך אמרה התקבל לי גטי ואשתו לא אמרה אלא הבא לי גטי. והוא אומר, הבעל אמר הילך כמו שאמרה. דהא עקרה שליח לשליחותה לגמרי, דלא ניחא ליה בטירחא דהולכה ועקריה לשליחותיה ואמר שליח לקבלה איפשי להיות שליח להולכה אי אפשי להיות והולכה ליתה בכלל קבלה הילכך אי נמי אימליך ואמטייה ניהליה לאו גיטא הוא דמעיקרא לא קביל עליה להיות שליח לבעל להוליך. הבא לי גטי ואשתו אמרה התקבל לי גטי, השליח אמר לבעל אשתך אמרה הבא לי גטי ואשתו עשאתו שליח לקבלה שאמרה לו התקבל לי גטי. אלא מעוטי הוא דמעיט בשליחותיה ולא איסתלקא לגמרי וקבלה איתה בכלל הולכה וכן הלכתא, וכן פסק רב האי ורב שמואל הכהן ז"ל ורבנו משה ז"ל.
<h2>דף סג.</h2>
והוא אומר הולך ותן לה זכה לה והתקבל לה, אחד מאלו הלשונות אם רצה להחזיר לא יחזיר דתרווייהו שליח לקבלה שויוה וקסבר הולך כזכה דמי. ר' אומר וכו', בגמ' פריך ר' היינו תנא קמא, ומתרץ אי בעית אימא אי אפשי אתא לאשמועינן ואי בעית אימא הא קא משמע לן מאן תנא קמא ר', והלכתא כר' נתן דאמר הולך לאו כזוכה דמי דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ועוד דמוקמי מתני' בגמ' כוותיה ועוד אמר אביי נקיטינן וכו', וכן פסק ר' משה ז"ל וז"ל אמר לו הולך לה עקר שליחות הקבלה ונעשה שליח הבעל וכן אם אמר לו הולך ותן לה עקר שליחות הקבלה.
<h2>דף סג:</h2>
איכא מאן דפסק הלכתא וכו', הוא ר"ח ז"ל וזה לשונו וקיימא לן כר' חנינא דרב לגבי ר' חנינא תלמיד הוא ותוב ההוא דשדר גיטא לדביתהו וכו'. ליהוי פקדון גבך ס"א ליהוי בידך ותהוי אתה שליח לקבלה. אם איתא לדר' חנינא, אם הייתי יודע שהלכה כמותו עבידנא בהא מילתא עובדא כוותיה ואמינא מגורשת ולא חיישינן לחצרה הבאה לאחר מכאן. לא חזרה שליחות אצל הבעל, שליח שחזר ונעשה למי שנשתלח לו ניתק משליחות הראשון עד שלא היה שהות לחזור אצל שלוחו ולומר לו עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות. לא חזרה שליחות אצל הבעל, כלומר ולא נתקיימה שליחות הבעל. נתיישב בדבר, נעיין בה עד שנתיישב דעתנו להשיב כהלכה. הדור שלחוה, לאחר ימים לדעת מה נתיישב בדבר. כולי האי שלחו לי ואזלי, כל אלו פעמים חוזרים ושולחים. הוי דבר שבערוה, שנולד בו ספק בבית המדרש. חולצת ולא מתיבמת, אם מת. גט מחיים, אם באת לינשא בחייו צריכה גט שני. וחליצה לאחר מיתה, אם מת ולא נתן לה גט.
משום בזיון דבעל, כסבור קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה דאיהי כי עבדא שליח לקבל מיד הבעל עצמו אין כאן חשש בזיון דהא ידע ולא קפיד.
משום חצרה הבאה לה לאחר מכאן, לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר ואחרי כן קנאתו דההוא לאו גיטא הוא דבעינן ונתן בידה, חצרה דאיתרבי מידה וזה בשעה שנתן לה לא היה החצר שלה וגזרינן שלא יקבל שליח האשה מיד שליח בעלה משום דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד השליח ואחר כך עשתה היא שליח לקבלו ואתו נמי למימר חצר זו הוה שליח הבעל וכשקנאתו היא נעשה חצר עצמו שלוחה.
מאי בינייהו, בין הני תרי לישני. דקדמה איהי ושויא שליח, שלה קודם שמסר הבעל ליד שלוחו דהשתא לא דמו לחצרה הבאה לאחר מכן.
נפאתא, כך שמה. אזול סהדי, אמר להן הבעל כתבו גט ותנו לה וכתבו הפאתא, ס"א תפאתא טעו בשמה. עשו עדים שליחותן, לגט אחד עשאם שלוחים ועדים והרי כתבו גט אחד ואינם שלוחים עוד לחזור ולכתוב גט כשר. ואבד, קודם שנתנוהו לה. עשו עדים שליחותן, ואין רשאין לכתוב גט שני וליתן לה שהרי כבר כתבו גט כשר.
כתבו ותנו לשליח, שלי שמניתי וכן עשו ואבד בדרך מי אמרינן עשו עדים שליחותן ונסתלקו או דילמא האי נמי עד שיבוא גט לידה ותתגרש עשאן שלוחין לכתוב אלא לטרחא דידהו חש שלא להטריחם בהליכה. תיקו, רב האי גאון ז"ל, וכיון שהוא ספק אין לו לסופר לכתוב ולעדים לחתום וליתן לשליח תחת הראשון עד שימלכו בו בבעל ויאמר להן כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה ואם כתבו מעצמם וחתמו ונתנו לשליח ונתן בידה לא תנשא בגט זה. עוד כתב רב האי ז"ל כללא דמלתא דעבדין בה עובדא דכל מלתא דמסתפקא לענין גטין נקיטינן בה לחומרא עד דמבררא ואי עבר ונסיב לא מפקינן מיניה. ור"מ ז"ל כתב הרי זו ספק מגורשת ולא תנשא ואם נשאת תצא והולד ספק ממזר מפני שהוא ספק ערוה.
מתני'. האשה שאמרה התקבל לי גטי, והוא חזר ואמר קבלתי צריכה להביא שתי כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה לו לקבלו ושנים שיאמרו בפנינו קיבל וקרע, ובגמ' פריך למה ליה למקרעיה. ואפילו הן הראשונים וכו', שנים שאמרה בפניהם התקבל לי גט הם עצמם ראו (כשיקבלו) [כשקבלה] או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד שלישי שנעשה עד בזו ובזו מצטרף עמהם.
<h2>דף סד.</h2>
גמ'. בעל אומר לפקדון, גט שנתון ביד שליח בעל אמר לפקדון הפקדתיו בידך ושליש אמר לגרושין נתתו לי שהייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי, אי נמי כגון שאמר השליש אתה נתתו לי להוליכו לה וכן עשיתי שנתתיו לה והאיש והאשה יחד בעיר. דאם איתה דלגירושין יהביה ניהלה לדידה הוה יהיב ליה, שהרי היא עמו בעיר. דהא הימניה, כשמסרו בידו. והשליש נאמן משניהם, וקשיא לרב הונא דאמר בעל נאמן. דאיתיהיב למחילה, שאם מחל מחול הילכך שליש נאמן דכיון שהאמינו ומסרו בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין כל מה שיאמר אבל במילתא דאיסורא אין בידו להאמינו. וכן לגיטין, כלומר שהשליש. הלכתא כרב הונא, דהכי קיימא לן רב הונא ורב חסדא הלכה כרב הונא דהוא רביה דרב חסדא כן פסק ר"ח ורב שרירא ורב האי ז"ל. דאי בעיא אמרה לדידי יהבה ניהלי, וכגון שהגט יוצא מתחת ידה. אלא הלכת' כרב חסדא, וכן פסק ר' שמואל הכהן ז"ל וכן פי' ר"מ ז"ל.
קיבל למה לי, אע"ג דלא נפיק מתותי ידה שהרי קרע לא היה צריך אלא לעדים שראוהו בידו אעפ"י שלא ראו שקיבל, ומשני ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי ומיירי בשאין עדים חתומים בו ולכך לא סגי במה שראוהו שלם בידו כיון דלא ראו הקבלה אבל מה שפירש ר"ש ר' אלעזר היא דאמר אין גט כשר בלא עדי מסירה, קשה דמה בכך בכל מקום כי נקיטא גיטא שיש בו עדים חתומים מודה ר' אליעזר דמותרת לינשא אע"ג דלא אתו קמן עדי מסירה דאמרינן שבא לידה בהכשר דלעיל בפרק השולח דתנן העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם אמרינן בגמ' אמר רבה לא צריכא לר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי תקינו רבנן עדי חתימה דמייתי סהדי אי נמי דאזלי למדינת הים. ולקמן במלתיה דר' אליעזר גופיה תנן בפרק המגרש שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם.
קרע למה לי, כלומר למה לי למקרעיה. בשעת השמד שנו, שגזרו על המצות.
בעל אמר לגירושין, נתתיו לשליש למוסרו לה. ונימא חזקת שליח וכו', דכיון דבעל נאמן דמסריה להאי על מנת לגרש נימא שחזקה היא שהשליח עושה שליחותו.
<h2>דף סד:</h2>
אסור בכל הנשים, שמא זו קרובת ארוסתו שקידש לו שלוחו אלא אם כן חזר שלוחו ואמר פלונית קדשתי או לא קדשתי לך שום אשה. לחומרא, כי הא דר' יצחק.
[לשון הרי"ף] אי בעלה כהן הוא וכו', זאת האשה שאמרו בעל ושליש לגירושין והיא אומרת נתנו לי ואבד ממני, אי בעלה כהן הוא לא שריא ליה דלחומרא אמרי עשה שליחותו. ולעלמא לא מישתריא וכו', דלקולא לא אמרינן עשה שליחותו. חולצת, דשמא לא עשה שליחותו. ולא מתיבמת, דשמא עשה שליחותו ואינה זקוקה ליבם.
מתני'. היא ואביה, או היא או אביה היא יש לה יד דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהוה עצמה והיא מקבלת גיטה והשתא לא שנא.
[לשון הרי"ף מקידושין מ"ג ע"ב] מחלוקת לגירושין וכו', והתם בגמ' מפרש טעמיה דר' יוחנן קדושין דמדעתה אביה ולא היא גירושין דבעל כרחה בין היא ובין אביה פי' קדושין דבעינן דעת מקנה אביה ולא היא שהתורה זיכתה לו אבל גירושין שישנן בעל כרחה בין היא בין אביה דמה לנו ולדעתו כי מקביל ליה איהו נמי על כרחיה הוא. מהו שתעשה שליח, נערה לרבנן דאמרי מקבלת גיטה מהו שתעשה את אחר שליח לקבל גיטה פשיטא לן דכיד אביה דמיא מיהו הא מיבעיא לן מי אלימא ידה כיד אביה לשוויה איהי שליח או לא. ושאינה יודעת לשמור את גיטה, פירשתי במשנה.
וכל שאין יכולה לשמור גטה אינה יכולה להתגרש, פי' ר"ש ואפילו על ידי אביה דהא שוטה היא ואמר ר' יצחק ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת במסכת יבמות בפרק חרש, ור"ת מפרש דעל ידי אביה מתגרשת אעפ"י שאינה יודעת לשמור את גיטה והורה כן הלכה למעשה ודקדק מההיא דפרק חרש דמפרש התם ר' ינאי טעם אחר משום דכתיב ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצתה זו שאין לה יד לגרש את עצמה ולפי אותו הטעם הרי יש לה יד אביה שהיא כידה דאפילו היתה פקחת לרבנן בין היא בין אביה מקבלין גיטה ולר' יהודה אביה ולא היא, ולמאן דמפיק מושלחה לא פליג אלא נפקא ליה מקרא אחרינא וליכא בינייהו מידי. ויש ליתן טעם דכיון דיש לה אב(יה) משלחה ואינה חוזרת היא שאביה שומרה מלחזור והביא ראיות אחרות ונראה דבריו עיקר וכן פי' ר"מ ז"ל.
גמ'. יד יתירה זכי לה רחמנא, עם ידה. במקום אב ידה ולא כלום, דלגמרי אוקמא רחמנא ברשותיה כל ימי נערות אלא אם כן נשאת.
ומחזירו לאחר שעה, כשתובעו ממנו. וזוכה לאחרים, מדרבנן. אחד זה ואחד זה, שני תינוקות אלו דינן שוה.
<h2>דף סה.</h2>
שלש מדות, חלוקת בזכיית הקטן. צרור וזורקו, קטן שנותנין לו צרור וזורקו וכשנותנין לו אגוז ונוטלו. זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, אם זוכה אדם לחבירו דבר על ידי אותו קטן שמסר בידו החפץ ואמר זכי בחפץ זה לפלוני לא זכה ואם בא הנותן לחזור בו חוזר.
מתקדשת למיאון, חשיבה ליה יודעת לשמור קידושיה ומתקדשת בקידושי אמה לדעתה או בקבלת עצמה אם יתומה היא. למיאון, שצריכה למאן ואינה יוצאה בלי מיאון דתנן ביבמות כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן וזו יודעת לשמור היא.
הגיעו לעונת נדרים, שנת שלש עשרה לקטן, דתנן במסכת נדה בן שתים עשרה שנה ויום אחד נדריו נבדקין אם יודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש נדרו נדר והקדשו הקדש. וכנגדו בקטנה, שנה אחת לפני נערותה נדריה נבדקין כדתנן בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין ואם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה נדרה נדר והקדשה הקדש. חולצת, אם הביאה סימנין ולא אמרינן שומא נינהו אבל קודם הזמן קטנה היא ואין סימניה סימנין ואינה חולצת כך פירש ר"ש, ותימה דהא רבא גופיה פסיק הלכתא בפרק יוצא דופן תוך זמן כלפני זמן ואמרינן נמי התם גבי קטנה שהגיעה לכלל שנותיה כי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה ומפרש רב שמואל דכנגדו בקטנה לאו שהגיעה לעונת נדרים קאמר אלא בת שתים עשרה שנה ויום אחד דהיא הגעת נדרים של קטן דכנגדו באשה גדולה היא, ואין הלשון משמע כן וגרסת התלמוד שלנו הגיעו לעונת הנדרים קטן בן שלש עשרה שנה ויום אחד וקטנה בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריהם נדר והקדישן הקדש פי' ואין צריך לבדקן אם יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו אלא נדריהן קיימין אבל פחות מזה נדריהן והקדשן נבדקין וכנגדו בקטנה חולצת דגדולה היא וכגון שהביאה סימנין ולא אמרינן שומא נינהו אבל בפחות מזה הוו להו שומא ואיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ואינה חולצת, ורבב"מ ז"ל פי' וכנגדו בקטנה חולצת קטנה מבת י"א שנה ויום אחד אם השיאוה אמה או אחיה ומת בעלה ולא רצתה היבם לא סגי לה במיאון בבעלה הראשון אלא חולצת.
ולמכור בנכסי אביו, קרקעות. עד שיהא בן עשרים, הוי קטן דאלים כח ירושה אבל בנכסים שלו לא חפץ.
מתני'. קטנה, יתומה. אינו גט עד שיגיע גט לידה, שהבעל יודע שאין הקטן עושה שליח וגמר ונתן לשם הולכה ואין זה שלוחה אלא שליח הבעל. אם רצה הבעל להחזיר, קודם שיגיע גט לידה. ואם אמר לו לאביה, כלומר אם היה לה אב ואמר לו התקבל לבתי גיטה פסול דאין רצונו שילעיזו עליו (שם תמצאנה) וקפידא הוא.
הרי היא במקום פלוני, אינו אלא כמראה מקום שם תמצאנה. ור' אלעזר מכשיר, מקשי בגמ' מאי שנא רישא גבי תן גט זה לאשתי במקום פלוני דקתני פסול ולא פליג ר' אלעזר ומאי שנא סיפא דקתני האשה שאמרה התקבל לי גטי וכו' ופליג ר' אלעזר, ומתרץ איהו דמדעתיה מגרש פי' והדבר תלוי בו איכא למימר קפידא הוא ודוקא קאמר ליה, איהי דבעל כרחה מגרשת מראה מקום היא לו פי' מנא ידעה דניחא ליה לבעל למיתביה התם הילכך אינה אלא כמראה מקום שם תמצאנו. הבא לי גטי ממקום פלוני וכו', דמראה מקום היא לו.
הבא לי גטי אוכלת בתרומה, אם אשת כהן היא עד שיגיע גט לידה. התקבל לי גטי אסורה לאכול בתרומה מיד, חיישינן דלמא בשעה שיצא פגע בו ונתן לו הגט עד שיגיע גט לאותו מקום שכך אמרה לו לא תהא שלוחי לקבלה אלא שם, ובגמ' פריך וגיטא היכי הוי הואיל וקבלו במקום אחר ואפילו כשהגיע שם והא תני לעיל פסול, ומתרץ לא צריכה דאמרה ליה התקבל לי גיטא במתא מחסיא וזמנין דמשתכחת ליה בבבל הכי קאמרה ליה משקל כל היכא דמשכחת ליה שקליה מיניה גיטא לא ליהוי עד דמטי מתא מחסיא, פי' דהדר אמר ליה הכי מכלל דלא קפדה אי מקביל ליה בדוכתא אחריתי והאי דקבעה ליה מעיקרא מתא מחסיא הכי קאמרה לא תהא שלוחי לקבלה להתגרש על ידך עד דמטית התם.
אוסר מיד, משפירש מאצלה ר' אלעזר לטעמיה דמכשיר כשקבלו במקום אחר דמראה מקום היא לו ומשעת קבלה איגרשא לה לפיכך משעה שפירש מלפניה אסורה שמא מצאו חוץ לעיר וקיבלו ממנו, ובירושלמי מאי טעמיה דר' אלעזר אומר אני אחר הדלת מצאו ומפרש בגמ' דאע"ג דשליח אזיל השתא במזרח והבעל ליתיה אלא במערב חייש ר' אלעזר דלמא בהדי דאזיל פגע ביה בבעל ויהב ליה גיטא. [לשון הרי"ף מב"ב קס"ה ע"א] אמר אביי רשב"ג וכו', התם מפרשי' להו בע"ה.
<h2>דף סה:</h2>
[לשון הרי"ף מחולין ע"ה ע"ב] ובתרומת מעשר של דמאי, דתנן התם במסכת דמאי הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות פי' בערב שבת ושכח לעשרן דמאי, שואלו בשבת ואוכל על פיו דמשום כבוד שבת התירו לו לסמוך עליו אם אמר לו עישרתים אוכל על פיו אותה סעודת שבת לבד ולמוצאי שבת לא אוכל עד שיעשר, וקתני סיפא תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה והרי הן מדומעין שאין תרומה עולה אלא בא' ומאה ואין כאן אלא מאה והרי הוא הפסד גדול, ר' שמעון שזורי אומר אף בחול שואלו הואיל ואין כאן תקנה הקילו לו חכמים לסמוך על עם הארץ לשאלו אם עישר תבואה זו שמכר לו ואוכל על פיו אם אמר עישרתים, ובירושלמי מפרש טעמא דתני בר קפרא אימת הדמוע עליו והוא אומר אמת, כלומר מאחר שקרא עליה שם תרומה ירא לשקר, ובתוספתא קתני כשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת דימוע על עם הארץ.
גניבא יוצא בקולר, ליהרג. מחמרא דנהר פקוד, מיין שיש לי בנהר פקוד. קשיא ליה לר' אבא, היכי נקני. חמרא לא קאמר, הבו ליה חמרא בארבע מאה זוזי לא קאמר. דמי חמרא לא קאמר, הבו ליה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא דנימא לזבוני חמרא ומיתב ליה מחמרא קאמר דניתבו ליה וכי עושין מעות מיין.
<h2>דף סו.</h2>
גיטו, דשכיב מרע. כמתנתו וכו', ומיניה ילפינן נמי דמה גיטו אע"ג דלא פירש תנו נותנין כדקתני במתני' היוצא בקולר והמסוכן אף מתנתו וכו' ומלתיה דרב הונא לקמן בפרק מי שאחזו והתם מפרשינן לה, ואין הלכה כרב הונא כדלקמן.
כדי ליפות כחו, לכך לא פירש לא זו ולא זו כדי ליפות את כחו להיות לו כל היין באחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו אומרים לו היורשין שלך החמיץ ואי אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אומר לו אבדו מעותיך הלכך אמר מחמרא דמשמע יין ודמי שהכל אחריות לו.
מתני'. כל השומע קולי, ופירש שמו ושם עירו שאמר אני פלוני בן פלוני ממקום פלוני ואשתו פלונית בת פלונית ולא חיישינן שמא שד הוא דחזו ליה בבואה דבבואה פי' צל של צל דקים להו לרבנן דבבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו, ולצרה נמי לא חיישינן שמתכונת לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה דתנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין פי' בשעת הסכנה כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי פירוש שאין מכירין אם זה שפירש שמו רצה לצחק בה הואיל ולא אמר תנו.
אם מעצמו נפל הרי זה גט, דדעתו היה מתחלה לכך וסופו הוכיח על תחלתו והוה ליה כדמפרש ומסוכן.
גמ'. מעשה לסתור, רישא תנא לא אמר כלום ואחר כך נתן חילוק בין מעצמו נפל ובין דחפתו הרוח ואם הוכיח סופו על תחילתו שהיה לבו טרוד ולפיכך לא אמר תנו כגון שאמר לעדים כתבו ומיד כתבו ונתנו לה ואחר כך עלה לגג והפיל עצמו ומת הרי היא מגורשת.
בתרי מיניכו כתבו גיטא לאינתתיה, שנים מכם יכתבו גט לאשתי. מי משוי איניש ברא שליחא במקום אבא, דלא ליקפיד בהי מינייהו ומעיקרא האי ברא נמי שוויה שליח ועכשיו שמת האב וכתב לה הבן הזה וחברו גט והבעל הלך למדינת הים והוי גט או לא. והלכתא משוי איניש וכו', ויש לבן ולאותו האיש שאמר לכתוב גט ולתת אותו לאשתו של מפרש.
מתני'. אמר לשנים תנו גט לאשתי, אעפ"י שלא אמר להם כתבו ותנו הרי אלו יכתבו ויחתמו בעצמן ולא יאמרו לעדים אחרים לחתום דלאו בית דין מנינהו לצוות אחרים לחתום אלא הן עצמם צריכים לכתבו. או לשלשה, נמי כתבו גט ותנו לאשתי אעפ"י שהן ראויין ליעשות בית דין כיון דבהדיא אמר להו כתבו לאו בית דין שוינהו אלא עדים. אמר לשלשה תנו, ולא אמר כתבו הרי אלו יאמרו לאחרים לכתוב ולחתום וליתן לה מפני שעשאן בית דין ודרך בית דין יש להם סופרים ומשום הכי לא אמר להו כתבו. מבית האסורים, משמו של ר' עקיבא שנחבש בבית האסורים. נומינו לשליח, אמרנו לשליח לחנניה שנעשה שליח בהלכה זו לאמרה בבית המדרש. ילמדו, אם אינם יודעין לכתוב ילמדו לכתוב ויכתבו בעצמן.
<h2>דף סו:</h2>
אמר לשנים כתבו גט ותנו לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו, כלומר הא דקתני מתני' יכתבו ויחתמו בעצמן אחתימה קאי והכא הרי חתמו הן או דלמא אכתב הגט קאי. שלח להו תצא, אם נשאת בגט הזה תצא.
גמ'. כר' יוסי, דמתני'. מילי לא ממסרן לשליח, דברים שנאמרו לשליח הזה אינן חוזרין ונמסרין לשליח אחר דמילי בעלמא נינהו ולא דמי למוסר גט לשלוחו שיכול לחזור ולעשות שליח אחר.
[לשון הרי"ף מלעיל כ"ט ע"א] משום בזיון דבעל, שעליו לכתוב את הגט ואינו רוצה שידעו בו רבים שאינו יודע לכתבו. אבל במתנה, דליכא בזיון בעל שהרי אין עליו לכתבה, דתנן והמקבל נותן שכר הילכך אם ירצו יאמרו לאחרים ויכתבו. מתנה הרי היא כגט, כי היכא דאי אמר כתבו גט לאשתי לא מצו לשוויה שליח מתנה נמי כי אמר בעל הבית לשני עדים כתבו שטר מתנה לפלוני לא מצי לשוויי שליח. משום דמילי נינהו, שלא מסר להם אלא דברים. ומילי לא מימסרן לשליח, אין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים לאחר, אבל גט דאית ביה מששא חוזר ונמסר.
<h2>דף סז:</h2>
על ידי כולם, בשביל כולם. במעמד כלם, שיהו כולן יושבין בשעת כתיבה. מוליך במעמד כלן, ילכו עמו כולם.
בגיטא דכולכם, בגט שאדם אומר במעמד רבים ויש לחוש שמא יאמרו כולכם ולא יחתמו כולם ונמצא גט בטל, תקנו חכמים שהאומר לרבים לכתוב גט או לחתום או להוליך גט לאשתו אם לכתיבה אומר להם כל אחד מכם יכתוב גט לאשתי וכן להולכה יאמר כל אחד מכם יוליך ואם לחתימה יאמר להם כל שנים מכם יחתמו בגט זה ותנו לאשתי וכן כתב ר"מ ז"ל.
קורדייקוס, מפרש בגמ' בששותה יין מגיתו נקיט ליה רווחא ושמיה קורדייקוס ופירש רבנו שלמה ז"ל שם שד השולט כששותה יין מגיתו ונפקא מיניה לקמיעא פי' שמשביעין את הרוח בשמו ואסותיה בשרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא פי' מזוג במים הרבה, ור"ח פי' רוח הדופקת בלב נקראת קורדייקוס והוא לשון יוני. לא אמר כלום, שאין דעתו מיושבת עליו. רמז"ל, מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החולי וכו' כתבו גט לאשתי אמר כשהוא בריא ואחזו קורדייקוס אין דבריו האחרונים כלום אלא ממתינין לו עד שיבריא וכותבין ונותנין לה ואינן צריכין לחזור לימלך בו אחר שהבריא, כדמפרש בגמ' לקמן. תוספ', הא דלא תני כתבו ותנו משום דקמ"ל דאעפ"י שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה הרי הגט בטל דאין באמירתו כלום. ר' יצחק בן יהודה ז"ל, אית דסבירא ליה כל היכא דתנן סתם דבריו קיימין כתבו ותנו קאמר לבר מהנך דמתני' דבראשונה היו אומרין היוצא בקולר והמפרש והיוצא בשיירא והמסוכן ומי שהיה מושלך בבור ובריא שהוכיח סופו על תחלתו וכדפסקינן בפרקין דהאומר אבל דזו[ט]ר מיניהו עד שיאמר כתבו ותנו הלכך היכא דקתני כתבו ולא קתני תנו דבריו קיימין כתבו ותנו קאמר והכא נמי גבי מי שאחזו קורדייקוס אע"ג דכתבו סתם קאמר כתבו ותנו הוא. ואית דסבירא ליה דמי שאחזו קורדייקוס אהנך דפרקא קמא קאי דאנוסין נינהו ומי שאחזו קורדייקוס נמי אנוס הוא וכגון דאתחיל לומר כתבו גט לאשתי בבריאותו ואחזו קורדייקוס לאלתר ולא מצי למימר ותנו משום דאנוס הוא סגי ליה בכתבו כי הנך וכותבין ונותנין וכי ההוא דשחט בו שנים או רוב שנים ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו והא הכא כי אמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו כותבין ונותנין משום דאנוס הוא אע"ג דלא תני לה גבי הנך ש"מ כל היכא דאנוס הוא כותבין ונותנין ולהדין אנפא טפי נטיא דעתן.
נשתתק, לאו אאחזו קורדייקוס קאי אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי. הרכין, היטה ויט שמים ומתרגמין וארכין. בודקין אותו, בדברים אחרים שואלין אותו דברים שהוא ראוי להשיב עליהן אם ראו דעתו מיושבת שמרמז על תשובת לאו הרכנה שדרך בני אדם להרכין על לאו ועל הין הרכנת הין שלשה פעמים לכל אחד כותבין ונותנין אם מרכין על הגט הרכנת הין. עד שיאמר לסופר כתוב, פרישנא ליה בפרקין דלעיל.
<h2>דף ע:</h2>
גמ'. וכותבין ונותנין גט לאלתר, ואפילו בתוך חליו הואיל ואמר קודם לכן ולא אמרינן שוטה הוא ואינו יכול לגרש.
אין כותבין אלא לכשישתפה, מפרש בגמ' דריש לקיש מדמי ליה לישן ור' יוחנן מדמי ליה לשוטה. תוס', אפילו שתק ולא מיחה לר' יוחנן אין כותבין דהא מדמי ליה ר' יוחנן לשוטה והא דדייק ריש לקיש דכותבין לאלתר מדקתני אין בדבריו האחרונים כלום, משום דאם תמצא לומר דאין כותבין הוה לן למיהדר אימלוכי ביה כיון דמיחה. ר' יצחק בן יהודה ז"ל, וטעמא דר' יוחנן מידי דהוה אשוטה דעתים חלים ועתים שוטה ואמר כשהוא חלים כתבו ותנו גט לאשתי ונשתטה דאין כותבין עד שיהא חלים ודקתני אין דבריו האחרונים כלום דאין צריכין לכשישתפה לחזור ולאימלוכי ביה דלדברי ר' יוחנן כתיבה ונתינה בעינן כשהוא בן דעת בין לענין שוטה בין לענין מי שאחזו קורדייקוס ולא דמי לישן דכותבין ונותנין אפילו כשהוא ישן דהתם לא מיחסר מעשה ואלו הוא גופיה בעי למיכתב ולמיתן מצי יהיב אבל שוטה ומי שאחזו קורדייקוס מחוסרים מעשה נינהו וכללו של דבר כל היכא דאיהו מצי עביד וקיים שליח דידיה נמי מצי עביד וכל היכא דאיהו מחוסר מעשה שליח דידיה נמי לית ליה למיעבד והיינו טעמא דאין גט לאחר מיתה דעדים שלוחיו הם וכיון דאיהו אינו בחיים שליחות דידיה בטלה דשליח במקום משלח קאי וידו ביד המשלח וכל היכא דמשלח קיים שליחותו עומדת וכל שכן דכיון דמת בטלה לה עיקר השליחות דליכא אישות ונסתלקה דכלום צריכה גט אלא כל היכא דאיכא אישות והיא אשת איש וכיון שמת נסתלקה לה האישות ולא צריכה לגט.
שיחיא דלאו לאו נקטיה, חולי של שגעון המלמדו להרכין ראשו בהרכנת לאו או הין ואינו משיב על דברי שאילתם. שיחיא השתחואה.
בסירוגין, שבודקין אותו ששה פעמים שלשה פעמים לאו ושלשה פעמים הין דאמרינן ליה חד לאו ותרין הין ותרין לאו וחד הין.
<h2>דף עא.</h2>
פירי, אומרין לו בימות הגשמים רצונך נביא פירות שאין נמצאין אלא בימות החמה ואם השיבם אלו הפירות אין נמצאין עכשיו כי פירות של ימות החמה הן וכן בימות החמה אומר לו פירות של ימות הגשמים ואם רואים שדעתו מכוונת כותבין ונותנין. ירוש', אומר' לו נכתוב גט לאשתך אומר הין לאמך אומר לאו לאשתך אומר הין לבתך אומר לאו. ר"מ ז"ל, ובן אם כתב בכתב ידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש. תוספ', י"מ דוקא חרש אבל פקח יכול לכתוב כתבו גט ותנו לאשתי דלא גרע מאלם דמועלת הרכנה ולא היא דהרכנה מועלת כשמיעת הקול דאמרינן בירוש' אמר ר' מנא היא הרכנה היא שמיעת קול, ומסיק לשמיעת קול פעם אחת להרכנה ג' פעמים, משמע דליכא חילוק בינייהו כי אם האי, וכתב ידו אפילו בפקח לא מהניא כדאמ' בתוספתא בפ"ב אלו כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו אעפ"י שכתבוהו וחתמוהו לשמה ונתנוהו לו ונתנו לה פסול עד שישמעו את קולו אומר לסופר כתוב ולעדים חתומו ואפילו בפקח מיירי דסתם היא כך פסק רי"ב שם.
כשם שבודקין אותו לגטין, אנשתתק והרכין בראשו קאי. למשאות ולמתנות, למכור נכסיו. בעדות אשה, להשיאה דהקילו בה רבנן בעד אחד קרוב ושפחה. עדויות דעלמא, שיעיד עדותו מפ(נ)י הכתב. לאו ירושות דעלמא, להעיד על ירושה שהוריד אדם בעלמא. ירושת בנו הבכור, כגון אם רצה להשוות את הבכור לאחד מבניו, פ"א להכיר מי בכור מבניו. לאסהודי, שיעיד לאחרים.
לא הילכו בו וכו', לחשבו כפקח. שנשא כשהוא פקח, דהוו קדושיו קדושין גמורים. חרש מעיקרו, שאין לו כתב ידו לדעת שלא היתה לו דעת צלולה מימיו.
[לשון הרי"ף מיבמות קי"ב ע"ב] רצה יוציא רצה יקיים, איידי דתנא רצה יוציא תנא רוצה יקיים. כשם שכונס ברמיזה, מה טעם קאמר כלומר כקידושיו כך גירושיו, ופקח שנשא חרשת לא נקט דוקא דאפילו פקח ונתחרשה נמי הכי הוא כדמפרש לקמיה נתחרשה רצה יוציא רצה יקיים אלא מיתנא תנא ואזיל ונתחרשה אעפ"י שקידושיה קדושין גמורים אם רצה יוציא דבגט לא בעינן דעת אשה אלא שתהא יודעת לשמור גיטה והא יודעת. נשטית, משנשאת. לא יוציא, אסור להוציאה אעפ"י שפקחת ונתחרשה יוצאה דאשה לא בעינן דעתה שהרי יוצאה לרצונה ושלא לרצונה היכא דנשטית אמור רבנן לא יוציא דכיון שאינה יודעת לשמור עצמה ינהגו בה הפקר בזנות. נתחרש הוא, לאחר קידושין הואיל וקידושיו גמורין היו לא יוציא עולמית דבגט דעת האיש בעינן והא ליכא, ומפרש בגמ' האי דקתני עולמית אעפ"י שיכול לדבר מתוך הכתב. ותנן נמי חרש רומז ונרמז וכו', פרשתיה בפרק הנזיקין.
<h2>דף עא:</h2>
אמרו לו, לבריא או לשכיב מרע. נכתוב גט לאשתך, שלא תיזקק ליבם והם אמרו לסופר וכתב וכו'.
עד שיאמר לסופר כתוב, משמע דאין לך צד התר לומר לאחרים לכתוב אלא השומע מפיו הוא יכתוב ואפילו שלשה ואפילו לא אמר כתבו.
<h2>דף עב.</h2>
כולה ר' יוסי היא, ורישא דנקט כתבו לאו דוקא דאפילו תנו נמי פסול כדקתני סיפא עד שיאמר לסופר ויכתוב. לא מבעיא היכא דלא אמר תנו, אלא אמר כתבו שאין אומרים לסופר ויכתוב אלא הן עצמן כותבין. אלא אפילו אמר תנו, שאין אומרים לסופר ויכתוב. ולא מבעיא היכא דלא אמר לבי תלתא, שאינן ראויין להיות בית דין. אלא אפילו אמר אמרו לסופר ויכתוב וכו', ואורחא דתנא למיתני ולאוסופי ונקיט למילתיה בלשון לא מבעיא הך אלא אפילו האי נמי פסול עד שיאמר וכו'. תניא כותיה דרב אשי, דבאומר אמרו נמי פסיל ר' יוסי.
מתני'. אם מתי לא אמר כלום, דמשמע לכשאמות ולא קודם ואין גט לאחר מיתה. זה גיטך מחולי זה, דמשמע מחולי זה ואילך וכיון שמת מתוך החולי נמצא שאין חל אלא לאחר מיתה. מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי הרי זה גט, ר"ת כתב בסידור גט של שכיב מרע וניחא לי מעכשיו ממהיום דאי מיית בההוא יומא לא ידענא מאי אידון ביה. מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט, מספקא לן אי תנאה הוי מהיום אם אמות וכיון שמת נתקיים התנאי ונמצא שהוא גט משעת נתינתו, או חזרה הוי שחזר בו ממאי דאמר מהיום ואמר לאחר מיתה יהא גט ואינו כלום דבשלמא גבי מתנה איכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה אבל הכא ליכא למימר הכי ואי משום תנאה הוה ליה למימר מהיום אם מתי.
חולצת, שמא אינו גט. ולא מתיבמת, שמא גט והויא לה גרושת אחיו וקאי עלה בכרת הואיל ולא החזירה.
מתני'. ועמד והילך בשוק וחלה ומת אומדין אותו וכו', ואם ניתק מחולי לחולי ולא עמד והלך בשוק הרי זה גט ואינו צריך אומד אם מחמת חולי הראשון מת דאיכא למימר הואיל והלך ניצל מאותו חולי ומת מחולי אחר ואמר הוא אם מתי מחולי זה.
גמ'. משמע מעכשיו, אם יתקיים התנאי הזה שאמות וכשמת הוי גט למפרע אבל לאחר מיתה לא משמע תנאה.
<h2>דף עב:</h2>
גמ'. גט דשכיב מרע כמתנתו, מה מתנתו אמרינן בבבא בתרא אם עמד חוזר אף גטו אם עמד חוזר ולא מבעיא היכא דאמר אם מתי דהא לא מת אלא אפי' לא אמר אם מתי אלא יהב לה גיטא סתמא אם עמד חוזר דמסתמא אדעתא דמיתה יהב לה והא לא מיית.
<h2>דף עג.</h2>
מתנתו מתנה, אם מת מחולי אחר דגבי גט דמתני' הוא דבעי אומדנא משום דמחולי זה קאמר לה.
לא סבירא להו הא דרב הונא, דהיכא דלא אמר לה אם מתי סבירא ליה אם עמד אינו חוזר גזרה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה דהא חזו דכי מיית הוי גיטא ולא ידעי דכיון דלא פריש מידי להכי יהביה ניהלה שיהא גט מעכשיו על מנת שימות, ומקשי בגמ' ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גיטא ומשום גזרה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה שרינן אשת איש לעלמא, פי' דהא אדעתא דמיית יהב לה והא לא מת, ומתרץ אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה, ואי קדיש בביאה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות.
קביל עליה המוכר כל אונסא דמתיליד בה, שיפצה אותה המוכר. אפיקו בה נהרא, צוה המלך שיעבירו את הנהר דרך אותה שדה. שפי ליה, העמידה לפניו בשופי.
זבין שומשמין, לקחו שומשמין. אגירו מלחי, שכרו להם מלחים להעבירם בנהר אל הצד האחר. קבילו עלייהו המלחים כל אונסא דמתיליד בדרך. איסתכר נהר מלכא, נסתם הנהר ויבש ולא יכלו ספינות לעבור. נקטו מלחי, תפסו רב פפא ורב הונא למלחי ואמרו להם הביאו חמורים תחת המעברות והובילו השומשמים מצד זה של נהר אל הצד האחר. קאקי חיוארי, אווזים לבנים לפי שהיו זקנים. משלחי גלימי דאינשי, מפשיטים בגדי אנשים, כלומר פוסקין עליהן דין להנאתם.
מתני'. לא תתיחד עמו, זו שנתן לה גט ואמר מהיום אם מתי לא תתיחד עמו שמא יבוא עליה ואיכא מאן דאמר חיישינן שמא בעל לשם קידושין וצריכה גט שני, ולמאן דלא חייש מכל מקום פנויה היא ואסור להתיחד עם פנויה, כך פי' ר"ש, ויש מפרשים משום גט ישן.
מה היא באותן הימים, וקאי אהיום אם מתי מעכשיו אם מתי. כאשת איש, והבא עליה במזיד בכרת ובעדים והתראה בחנק ובשוגג חייב חטאת, ואעפ"י שמת מאותו חולי לפי שלא גירשה אלא סמוך למיתה, ובגמ' מוקי לה לפי' ר"ש באומר לה במסירת הגט הרי זה גיטך והתגרשי בו מעת שאני בעולם אם מתי הילכך ר' יהודה סבר סמוך למיתה הוא דהוי גט ומקמי הכי אשת איש היא ור' יוסי סבר מכי יהיב לה גיטא כל שעתא מספקא לן בשעה שאני בעולם הילכך ספיקא הוא והבא עליה בשוגג באשם תלוי. מגורשת ואינה מגורשת, ולא תנשא ואם נשאת תצא והולד ספק ממזר מפני שהיא ספק ערוה.
<h2>דף עג:</h2>
גמ'. תנא ובלבד שימות, הא דקתני מגורשת ואינה מגורשת והוי חייב אשם תלוי ובלבד שימות אבל אי לא מיית איגלאי מילתא דלאו גיטא הוי וחייב חטאת, ופרכינן בין לר' יהודה דמשוי לה אשת איש ודאי, בין לר' יוסי דמשוי לה אשת איש ספק לכי מיית היכי הוי גיטא הא לדידהו לא הוי גט למפרע משעת מסירה אם כן לא הוי גט עד לאחר מיתה, ומשני רבא נעשה כאומר לה מעת שאני בעולם יהא גט ה"ג ר"ח ז"ל, וגר' ר"ש באומר מעת וכו', פי' דלא קאי אהיום אם מתי דרישא דההוא ודאי כי מיית איגלאי מילתא דהוי גט משעת נתינה והבא עליה פטור אלא מילתא באנפי נפשיה ובדאמר לה הכי ופשטא דמתני' לא משמע כן כלל, ועוד תניא בתוספתא זה גיטך מהיום אם ימות מחולי זה והימים שבינתיים בעלה זכאי במציאתה וכו' ואמר רבנו תם דגרסי' כאומר בכף ואפי' גרסי' באומר בבית ניחא דכי אמר מהיום לא בשביל שיחול לאלתר קאמר אלא מהיום שהוא בעולם, כלומר מחיים יחול הגט שאינו חושש אלא שיש לו שהות לחול מחיים, ולפי' זה לא יתיישב מה שפירש ר"ש כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו דכותב לה מהיום אם ימות במלחמה לפי' ר"ש דהכא ניחא דהתם מגורשת לאלתר לכולי עלמא, ור"ת מפרש דגט גמור כותב לה והא דקרי לה ספק לפי שהיו עושין בחשאי שלא (יקצפו) [יקפצו] עליהן בני אדם לנושאן והיתה נראית כאשת איש.
<h2>דף עד.</h2>
שבינתים, בין נתינה למיתה. ומטמא לה, אם הוא כהן. אלא שאינה צריכה גט שני, אם מת דסמוך למיתה הוי גט. בעילתה תלויה, הדבר תלוי עד שימות או עד שיעמוד מחולי זה. אם מת מן החולי הבא עליה פטור דר' מאיר משמע ליה מהיום אם מתי היינו משעת נתינה, הלכך כשמת איגלאי מילתא דגרושה הואי בשעת ביאה, ואם לא מת הבא עליה בחטאת. ר' יוסי אומר בעילתה ספק, לכשימות דמספקא ליה על שעת ביאה אי גרושה היא או לא שמא זו היא שעה הראויה ליסמך למיתה וגרושה היא ואע"ג דחזינן (דהיא) [דחיי] טובא בחליו אחר ביאתה של זו אין ברירה ואימא זו היא שעה הראויה ליסמך למיתה או שמא אינה זו ואינה גרושה הלכך אם ימות מביא הבא עליה אשם תלוי ואם לא ימות חייב חטאת, ומפרש בגמ' דאיכא בין ר' מאיר ור' יוסי לר' מאיר אם ימות לא מיתי אשם תלוי אלא פטור לגמרי כדפרישית לעיל, ולר' יוסי אם ימות מביא אשם תלוי. וחכמים אומרים מגורשת ואינה מגורשת ובלבד שימות, ה"ג בספרי התלמוד שלנו וכן בפ' ר"ש וכן פי' ר"ש, והיינו נמי כר' יוסי דמייתי אשם תלוי דספיקא משוי לה ופרש"י בגמ' דמזוני איכא בינייהו דרבנן דאמרי מגורשת ואינה מגורשת חייב במזונותיה דאמר ר' זירא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, ולר' יוסי דאמר בעילתה ספק אינו חייב במזונותיה, ואם תאמר הא קאמר ר' יוסי במתני' מגורשת ואינה מגורשת תרי תנאי ואליבא דר' יוסי, ולפי גרסת ר"ח והרב אלפסי שכתבו וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות יש לפרש מזוני איכא בינייהו וגם אשם תלוי דאיכא בין ר' יוסי ור' מאיר דלר' יוסי דאמר בעילתה ספק חייב במזונותיה דכל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת דהיינו ספק בעלה חייב במזונותיה ור' יוסי לטעמיה דאמר במתני' מגורשת ואינה מגורשת ורבנן דאמרי מגורשת לכל דבר ובלבד שימות אינו חייב במזונותיה וכן כתב ר"ח ז"ל ואסיקנא לרבנן לית לה מזוני ופסק רמז"ל כרבנן דאמרי מגורשת לכל דבר ובלבד שימות לפיכך מי שבא עליה באותן הימים ומת הבעל פטור. ואם עמד בטל הגט ואם היה שוגג חייב חטאת לפי שבא על אשת איש. צריכה ממנו גט שני, דאמרינן שמא בעל לשם קידושין.
מתני'. והיא תתן, מפרש בגמ'. מעשה בצידן, בגמ' פריך מאי תנא דקתני מעשה כלומר מאי תנא לעיל מיניה בדמים דקתני מעשה בצידן וכו' אין שונין מעשה במשנה אלא לראיה והכא מה ראיה יש, ומתרץ חסורי מחסרא והכי קתני אם אמר לה על מנת שתתני לי איצטליתי ואבדה איצטליתו אצטלית דוקא קאמר לה פי' דלצעורה קא מיכוין, רבן שמעון בן גמליאל אומר תתן לו את דמיה פי' דלא נתכוין אלא (להרויח) [להרווחה] (א)דידיה.
גמ'. והיא תתן, תנאה בעלמא הוא ולכי מקיימא ליה איגלאי מילתא דמשעת נתינה הוי גיטא דכל על מנת מעכשיו הוא ועל מנת כן דלקיים, ולאחר מיהא לא תנשא עד שתתן כדלקמן בבריתא אבל לפוסלה לכהונה מיקריא גרושה, ולרב יהודה אינה מגורשת כל עיקר אפילו לכהונה. שנתקרע השטר או אבד, קודם מתן מעות אין צריכה ממנו גט שני שהרי נתקיים התנאי. צריכה ממנו גט שני, דלכשיתן כבר אזל ליה גיטא. כאומר מעכשיו, דהכי קאמר מעכשיו יהא גט על מנת שתקיים התנאי. ולאחר לא תנשא עד שתתן, דדילמא לא יהבא ונמצא גט בטל ואם קידשה אחר קודם שיתקיים התנאי אם נתקיים התנאי הרי זו מקודשת ואם לא נתקיים ובטל הגט אינה צריכה גט משני שהרי אין קידושין תופסין בה אבל אם נשאת ונתקיים התנאי ובטל הגט צריכה גט משני כן כתב ר"מ ז"ל.
<h2>דף עד:</h2>
וחזר ואמר מחולין לך מהו, מי הויא הך מחילה כקיום תנאה כאלו נתנתן לו או לא.
תלת דלייאתא, כל שאר האריסין שבמקום הזה משקין התבואה שלשה פעמים בשנה. ושקלי ריבעא, מנהג אריסין ליטול רביע התבואה בשביל טורח חריש וזרע וניכוש והשקאה וכל צרכי השדה. את דלי ארבעה, השקה השדה ארבעה פעמים. אתא מיטרא, בזמן השקאה רביעית. הא לא דלה, ולא שקיל אלא ריבעא כמנהג המקום. הא לא איצטריך, ומזלו גרם, ואוקי בגמ' דרבה אמר אפילו לרבנן דאמרינן איצטלית דוקא דעד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלצעורה קא מיכוין אבל הכא משום הרווחא הוא והא לא איצטריך. והלכתא כרבה, בכל מקום שנחלק עם רב יוסף הלכה כמותו חוץ משדה קנין ומחצה.
<h2>דף עה.</h2>
חוץ מערב וצידן וכו', ערב בשילהי גט פשוט, צידן במתני', ראיה אחרונה בדיני ממונות דאיפלוג באמרו לו כל ראיות שיש לך להביא הביא עד שלושים יום ולא הביא עד לאחר שלושים, ובאמרו לו הבא עדים ואמר אין לי עדים הבא ראיה ואמר אין לי ראיה בקמייתא הלכתא כוותיה בבתריתא לית הלכתא כוותיה. כתב הרב ז"ל בפרק גט פשוט, והדין כלל לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אלא עד דאיכא טעמא.
והנייר שלי אינה מגורשת, דלא יהב לה מידי ורחמנא אמר ונתן בידה. מאי שנא רישא, קס"ד על מנת לאו מעכשיו הוא והוי לכשתחזיר גיטא אם כן אמאי מגורשת הא בשעת גירושין לא מידי נקיטא. ר' היא דאמר [כל האומר על מנת] כאומר מעכשיו דמי, ואשתכח דבשעת גירושין נקיטא לגט ולאחר זמן היא מחזרת ומתנה על מנת להחזיר שמה מתנה.
<h2>דף עה:</h2>
אתקין שמואל וכו', כשמוסרו לה יאמר אם לא מתי לא יהא גט דלא מקדים איניש וכו' ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט דבעינן הן קודם ללאו ובעינן תנאי כפול.
מתני'. כמה היא מניקתו שתי שנים, שכך היא זמן הנקתו ולענין לשמש את אביו כל ימי חייו. ר' יהודה אומר שמונה עשר חדש, לר' יהודה זמן הנקת תינוק עד שיהו לו שמונה עשר חדש בכתובות בפרק אעפ"י.
מת הבן, קודם הזמן או שמת האב הרי זה גט דכיון דלא פריש מידי לא איכוין אלא להרוחא כל [ה]ימים שהוא צריך ומכאן ואילך אינו צריך. תוספתא, מת הבן או שמת האב הרי זה גט אפילו לא שימשה ולא הניקה כלל דאי לאחר הנקה ושימוש בשלמא גבי בן איצטריך לאשמועינן אעפ"י שמת תוך שני שנים אלא באב מאי קמ"ל הרי שימשתו עד שמת. ור"מ ז"ל כתב, מת הבן או האב קודם שתניק או תשמש אינו גט.
שלא בהקפדה, שהיא לא הכעיסתו ואפילו הכי שאין העכבה הימנה. אינו גט וכל שכן אם בהקפדה. רשב"ג אומר כזה (ה)גט, הואיל ולא הקפידתו ואין העכבה הימנה. אמר רמז"ל שאין הלכה כרשב"ג. כתוב בהלכות ר"י בן גיאת לענין פסאקה אית דפסק כתנא קמא ולא כרשב"ג. ורב שמואל הכהן פסק לה כרשב"ג וכותיה מסתברא, ובירוש' פסיק הלכתא ור' רב ור' בא ור' יוחנן סברין הלכתא כרשב"ג ריש לקיש ורב נחמן בר יעקב לא סברין כרשב"ג חתכה [י](ד)דה כמי שעכבה נחתך [י](ד)דה כמי שלא עכבה.
גמ'. ומי בעינן כולי האי, שתניק שני שנים ותשמש את אביו כל ימי חייו. דמיקל בתנאי, דאמר תתן את דמיה וקאמר כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט. כאן בסתם, מתני' דאמר תניק סתם וברייתא מפרש יום אחד. תוספת, וקמ"ל דאם מת ולא הניקה כלל ואעפ"י שהקל עליה ולא חשש אלא ביום אחד אפילו הכי אינה מגורשת.
[לשון הרי"ף] ומתני' וברייתא חד טעמא אינון, דתרווייהו בסתמא אינון. ומה לי שמונה עשר חדש, ואמאי פליג ר' יהודה. יום אחד משתי שנים, שהתינוק יונק לאפוקי שאם הניקתו לאחר שעברו לו שתי שנים דלא שאין זו הנקה. והלכתא כרב אשי דבתרא הוא, וכן פסק רמז"ל. ואיכא מאן דאמר וכו', הוא ר"ח ז"ל.
<h2>דף עו.</h2>
לפי שלא אמר אם תניקי יהא גט ואם לא תניקי לא יהא גט דבעינן תנאי כפול כבני גד ובני ראובן. [לשון הרי"ף] הני מילי דאם תשמשי ואם לא תשמשי, שלא אמר על מנת.
אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך וכו', ולא מסרו לה בפניהם דאי מסרו לה בפניהם איגרשה לה בהאי תנאה ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא על מנת כך. וחזר ואמר בפני שנים וכו', ומסרו לה. לא ביטלו וכו', שלא בא להוסיף מדלא אמר שתתני מאתים זוז תוספת על תנאי הראשון ולעקור נמי לא בא מדלא ביטל דברו הראשון בפני אלו אלא הכי קאמר לה או תנאי הראשון או מאתים זוז. שלש מאות זוז, ודאי עקיר ליה לתנאיה קמא. ואין אחד מן העדים הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין, [להעיד] שהיה תנאי בגט וכל זמן שלא יבואו שנים בגט [כאחד ויעידו] באחד מן התנאים כשר על ידי [עדי] החתימה ולאו כל כמינייהו דהנך לשויה תנאה בגיטא, אי נמי אסיפא פשיטא דאין אחד מן הראשונים כלום שהרי אפילו באו שניהם אינן כלום דהא בטל ליה ההוא תנאה אלא ארישא קאי אדהאי או האי מהו דתימא הואיל ומתקיים הגט בחד מהני תנאי הוו להו כחד תנאה וכל סהדי דמסהיד לקיומי תנאיה דהאי גיטא ליצטרפו קמ"ל.
מתני'. הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד ל' יום, מיום שאצא מכאן. והיה הולך מיהודה לגליל, ומפרש בגמ' דתרי תנאי [ק]אמר לה אי מטינא לגליל לאלתר הוי גיטא דאפילו לא משתהינא ואי משתהינא באורחא תלתין יומין להוי גיטא אפילו לא מטינא לגליל. הגיע לאנטיפרס, שהיא בארץ יהודה. וחזר, לאלתר תנאו בטל ואין כאן עוד גט לקיימו שהרי לא לגליל בא ולא נשתהה ואפילו קיימו לאחר זמן הרי לא התנה אלא על מהלך ראשון.
והיה הולך למדינת הים, לחוצה לארץ. הגיע לעכו וחזר בטל התנאי, הכי נמי מפרש בגמ' דתרי תנאי קאמר לה או מטינא למדינת הים לאלתר להוי גיטא או משתהינא בארץ ישראל תלתין יומין ולא אתינא לאלתר ליהוי גיטא. הגיע לעכו וחזר דלא למדינת הים מטא ולא אשתהויי נמי מישתהי בטל תנאו, הכא משמע דעכו מארץ ישראל היא ובפרק ראשון שנינו מעכו לצפון ועכו כצפון ומילי טובא משמע דעכו מחוצה לארץ, ואומר ר"ת דעכו חציה בארץ ישראל וחציה בחוצה לארץ והכא מיירי באותו צד שבארץ ישראל דהתם מיירי באותו צד שבחוצה לארץ. כל זמן שאעבור מכנגד פניך, שלא אראה פניך שלושים יום.
<h2>דף עו:</h2>
גמ'. והא לא עבר, שלושים יום רצופין שהרי הולך ובא. תשמיש, הא דקתני כל זמן שאעבור שלא ישמש עמה וכיון שלא נתיחד עמה עבר על התשמיש ונתקיים התנאי. לישנא מעליא, פניה של מטה. פניך ממש, וכיון שלא עבר שלושים יום אינה מגורשת והא דקתני הרי זה גט שלא תאמר בטל הגט אלא כל זמן שיתאחר וימנע ולא יעבור כנגד פניה ל' יום יהיה זה הגט גט ותתגרש ואינו גט ישן שהרי משעה שנתנו לה לא נתיחד עמה.
גט ישן, כל שנתיחד עמה בין כתיבה לנתינה ופסלוה רבנן משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה לקמן בהזורק.
תניא כותיה דר' יוחנן וכו', מדקתני ולאחר לא תנשא עד שיעבור ל' יום מכלל דפניך ממש קאמר.
שמא פייס, כשהוא בא אצלה. פייס קטטה שביניהם ונתיחד עמה ובטל הגט. ולאחר זמן אתי בעל ומערער ואמר פייסתי. באומר, בשעת התנאי על מנת כן אני מוסר לה שתהא נאמנת עלי כמאה עדים כל זמן שתאמר שלא באתי ונתיחדתי ופייסתי ודוקא במתגרשת מן האירוסין אין חוששין לו שמא פייס.
מאן דמתני, להא דרב. כל שכן אברייתא, דכיון דהיכא דלא בא חיישינן שמא פייס אי לא דאמר ברישא נאמנת עלי כל שכן אברייתא שהיה הולך ובא אבל אמתני' דמת בתוך י"ב חדש ולא ראינו שבא לעיר משיצא לא חיישי' שמא פייס. והא לא אתא, שהרי מת בתוך הזמן. ר"ח ז"ל, וכיון דאית מאן דמתני להא דרבה אמתני' עבדינן בה לחומרא, ור"מ ז"ל כתב דאברייתא קאי אבל אמתני' לא דאין חוששין שמא בא בסתר שאין דרך בני אדם לבוא בצנעה הואיל ואינו במדינה.
מתני'. אינו גט, דכיון דלא אמר מעכשיו משמע לאחר שנים עשר חדש יהא גט וכיון שמת בתוך שנים עשר חדש אין גט לאחר מיתה וצריכה ליבם. כתבו בתוך שנים עשר חדש וכו', אינו גט, דהא אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כתבו ותנו קאמר והם כתבו בתוך שנים עשר חדש.
לאלתר שרינן לה, היכא דאיכא יבם כשישמעו בו שמת ואפילו קודם שנים עשר חדש דהא ודאי לא אתי שהרי לא יבוא עוד ויש כאן קיום התנאי.
גמ'. הכל מודים, האומר לאשתו בלילה זה גיטך לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר לה ואי מיית בלילה לא הוי גט, וגבי מתני' נמי הרי זה גיטך לכשלא אבוא לאחר שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט וליכא למסמך על זמנו של שטר דהא בהדיא אמר כשלא אבוא יהא גט אבל לא מעכשיו. באם תצא, דכותיה אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש וכו'.
<h2>דף עז.</h2>
מר סבר כר' יוסי וכו', רבותינו שהתירוה לינשא ואמרינן בגמ' מאן רבותינו אמר רב יהודה אמר שמואל בי דינא דשרי משחא והיינו ר' יהודה נשיאה שהיה בימי האמוראים בן בנו של רבנו הקדוש כדאיתא במסכת ע"ז מסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה אכתפיה דר' שמלאי וכו'. כר' יוסי, בבבא בתרא הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה. ר' יוסי אומר אינו צריך שזמנו של שטר מוכיח עליו דלהכי איכתיב זמן בשטרא לידע שמהיום ניתן לו גוף הקרקע שלא יירשו אחיו והפירות לאחר מיתה. והוה ליה כמהיום אם מתי, משום הכי התירוה לינשא בגט זה ולא הצריכוה ליבום. ומר סבר, תנא דמתני' דאמר אינו גט. באם מתי גרידא, ואמרינן לעיל אם מתי שתי לשונות משמע אמר מהיום כמעכשיו דמי לא אמר מהיום כלאחר מיתה דמי.
כתב גט על תנאי כשר, ואפילו לא נתקיים התנאי דהא הכא לא ציוה לכתוב אלא לאחר שנים עשר חדש והם קדמו וכתבוהו ומכשר ר' יוסי וניחא נמי דארישא פליג. מדהוה ליה למימר אם לא באתי וכו', אבל ברישא מודה. ורבנן דפליגי עליה סברי לא שנא אמר כתבו אם לא באתי ולא שנא אמר אם לא באתי כתבו ולא צוה לכתבו אלא לאחר שנים עשר חדש.
לאחר שבוע, כתבו ותנו לה לאחר שבוע שמיטה אין כותבין אלא עד שנה מאחר השבוע. לאחר שנה, כותבין עד לאחר חדש משנה שניה. אמר להם לאחר חדש כותבין עד לאחר שבת מחדש שני. אמר להם לאחר שבת כותבין מאחר יום השבת עד סוף יום השלישי. אמר להם כתבו ותנו לה קודם השבת כותבין מיום רביעי ועד סוף יום ששי ונותנין לה, כך פירש רמז"ל.
לאחר הרגל, כתבו ותנו לה לאחר הרגל. שלושים יום, כותבין עד סוף ל' יום אחר הרגל ונותנין לה. ר"ח ז"ל, אמר לה הרי זה גט לאחר שבוע שנה פי' שבוע שמונין ליובל שבעה שבועות שהן שבע שבתות שנים אחר השבוע שנה תתגרש בזה כלומר לא תתגרש בו אלא אחרי שתשלים שבוע ושנה וכן כולם. לאחר הרגל ל' יום אם אמר לה הרי זה גיטך לאחר הרגל צריכה להמתין אחר הרגל ל' יום.
וקלסוה, יפה אמרת דודאי יחיד אמרה. ולא קלסוה, ולא הודו לו שנאמרה מפי רבים משום דלית הלכתא כוותיה. ר"ח ז"ל, הלכך אפילו לא עברו אלא חמשה עשר יום דיו. כתב מר צמח בר שלמה גאון ז"ל, לאחר שבוע שנה לאחר שנה חדש וכו' הלכה היא ואם לא עיכב זמנים אלו פסול הוא שנתנו בתוך זמנו וראיה לדבר שבאו האמור[א]ים והעידו עליה וחיזקוה דקאמרינן איבעיא להו לאחר שבת מהו וכו' דאשתכח ליה דקא מסייע לה ר' יוחנן לברייתא ולא עוד אלא שביקש רב להוסיף עליה ולא קיבלו ממנו ומינה גמרי דלאחר הרגל ל' יום. לית הלכתא כותיה, הא בכוליה הלכתא כותיה.
הזורק והוא בתוך ביתה או בתוך חצרה, וזרק לה גט על גבי קרקע הרי היא מגורשת דקנתה לה חצרה כאלו נתנו בידה כדמפרש בברייתא בגמ', ידה אין לי אלא ידה גגה וחצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן בידה מכל מקום מדלא כתיב ובידה יתננו משמע ליה נתינה כל דהוא וידה דכתב רחמנא בעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעתה כגון כתב לה גט ונתנו ביד עבדה אינו גט שהעבד משמר את עצמו ואת מה שבידו והויא לה חצרה משתמרת שלא מדעתה. לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת, ואפילו היא בתוך ביתו, ובגמ' מפרש טעמא. קלתה, כלי שהנשים נותנין בו מחטים וצנורות.
<h2>דף עז:</h2>
אבל במטה שלה, אעפ"י שהיא בתוך ביתו מגורשת וקס"ד טעמא משום דקסבר כליו של לוקח ברשות מוכר נקנה החפץ הניתן בתוכו לבעליו ופלוגתא היא בבבא בתרא. דגביהא עשרה, דהוי רשותא לנפשיה ולא חשיב ההוא אוירא רשות (מותר) [מוכר] לבטל רשות הכלי. מקום כרעי המטה, שמונחין בארץ. מקום כרעי המטה לא קפדי אינשי, הואיל וגבוהה מן הארץ עשרה שנוח להשתמש תחתיה. תוספ', לא קפדי אינשי פי' באשתו. ר' יצחק בן יהודה ז"ל, ואי לא גבוהה עשרה הוה ליה כליו של לוקח ברשות מוכר וכליו של לוקח ברשות מוכר לא איפשט לן אי קנה לוקח אי לא והוה לה ספק ונקיטינן בה לחומרא דאיסורא הוא ונפסלה מן הכהונה ולעלמא לא משתריא אלא על ידי גט אחר. ולא על דבר שהוא כקלתה, שהוא מיוחד לתשמישה. טסקא, בלשון ישמעאל טבק.
גמ'. ידו דעבד, שגופו קנוי לו ומקבל גט שחרור בעצמו. למאן דאמר, בהאשה נקנית שהעבד קונה עצמו בשטר שחרור על ידי עצמו כלומר בקבלת עצמו. גטו וידו באין כאחד, על ידי הגט באה לו ידו עם נתינתו.
תקף ליה עלמא, כבד עליו החולי והיא יראה שמא ימות ותיזקק ליבם ואסור לטלטל את הגט בשבת ולמסרו לה. לקנייה הבעל לההיא דוכתא דמחית בה גיטא לאשה בחזקה דקרקע נקנית בחזקה. ותיחוד ותפתח, תסגור דלת החצר שיקנה לה לחזקה. דתנן נעל דלת או גדר פרצה או פרץ גדר כל שהוא הרי זה חזקה, שאין המוכר יכול לחזור בו דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה. תוספ', והא דלא הקנה לה הגט בחליפין משום דבעינן ונתן ואין זו נתינה אי נמי משום דחליפין דמי טפי למקח וממכר בשבת משום הכי קאמר תיחוד ותפתח. והא דאמרינן בעירובין גבי ביטול רשות דמקני רשותא בשבתא אסיר שכיב מרע שאני דאמרינן בפ' מי שמת קונין משכיב מרע אפילו בשבת, ורבנו שמואל מפרש שהגט מותר לטלטל אלא לא היו יכולין להביאו לחולה בשבת דרך רשות הרבים, והא דתניא בתוספתא אין מקדשין ואין מגרשין בשבת שכיב מרע שאני.
בתוך ביתה, ס"א בצד ביתה. ור' אושעיה אמר וכו', טעמיה מפרש בגמ' דכולי עלמא חצר משום ידה אתרבאי עולא סבר כי ידה מה ידה בסמוכה לה אף חצרה בסמוכה לה ור' אושעיה סבר כי ידה מה ידה משתמרת לדעתה אף חצרה משתמרת לדעתה לאפוקי חצר המשתמרת שלא לדעתה. [לשון הרי"ף מב"מ י"א ע"ב] חצר אתרבי מידה, כדפרישית לעיל מונתן בידה. גבי גט דחוב הוא לה וכו', לא ניחא לה שתהא שלוחה הלכך כי עומדת בצדה על כרחה ידה היא וידה קניא גט על כרחה ואי לא לאו ידה היא ולא שלוחה. דזכות הוא לה, אנן סהדי דניחא לה שתהא שלוחה וקניא לה כשליח.
<h2>דף עח.</h2>
מתני'. או שמצאתו מאחוריו, מפרש בגמ'. קורא והרי הוא גיטה, כשהיא קורא בו רואה שהוא גיטה. עד שיאמר לה הוא גיטך, ואפילו אחר שבא לידה אומר לה כן ודיו. קרוב לה וכו', מפרש בגמ'. אמר לו, מלוה ללוה זרוק לי חובי ברשות הרבים וזרקו ואבד.
גמ'. מצאתו מאחוריו, קס"ד שהיה מונח בקרקע. טלי גיטך מעל גבי קרקע לא אמר כלום, דבעינן ונתן. אימא שלפתו מאחוריו, לא מצאתו בקרקע אלא שלפתו מאחוריו שהיה תחוב בין חגורו למתניו ושלפתו משם. והא בעינא ונתן הבעל בידה, וזה לא נתן אלא היא נטלתו מעצמה. דעייק לה חרציה, עיקם מתניו להקריב לה הגט.
<h2>דף עח:</h2>
היכי דמי קרוב לה, מפרש בגמ' משמיה דר' יוחנן כל שאלו בא כלב ונוטלו והוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרה זה הוא קרוב לו היא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו זה הוא קרוב לה שניהם יכולין לשמרו שניהם אין יכולין לשמרו זה הוא מחצה על מחצה. כדי שתשוח ותטלנו, זה הוא קרוב לה ואפילו הכי את לא תעביד עובדא להתירה להינשא עד דמאטי גיטה לידה גזרה שמא יאמרו על רחוק קרוב. הוה עובדא, שזרקו קרוב לה ומת ואצריכוה חליצה. ר"ח ז"ל ואני קיבלנו מרבותינו אפילו זרקו לה בצדה לא משתריא לעלמא עד דמטי גיטא לידה דגרסינן בתלמוד ארץ ישראל המחוור מכולם עד שיתנו לידה ומסתברא דלא אתא לאפוקי חצרה אלא רשות הרבים. ר"י בן יהודה ז"ל, נתברר לך בין לדידן בין לבני מערבא דהא דסלקא ספיקא בגוה ונקטו בה לחומרא עד שיגיע גט לידה בעומדת ברשות הרבים אבל בעומדת בחצר לא שייכא בהא מילתא כלל אלא מיהו איערבבא ברשותה ואמרי דלא שנא חצרה ולא שנא רשות הרבים. רמז"ל, לעולם צריכה חליצה מדרבנן עד שיגיע גט לידה או לרשותה.
לגטין אמרו, דמשום קורבא מגורשת. ולא לדבר אחר, כגון אם זרק לו חובו קרוב לו ואבד דגט הוא דבעל כרחה קנוי לה, וקידושין איתקוש לגטין דכתיב ויצאה והיתה הלכך הוי גיטא והוו קידושין אבל לעלמא לא. בתורת גטין, אבל זרוק לי חובי סתמא זרקו ושמרו קאמר. ומשיחה, חוט שהגט קשור בו. גט בידה, שנתנו לה וראש המשיחה עדיין בידו.
<h2>דף עט:</h2>
מתני'. פוטר אדם את אשתו בגט ישן, בירוש' מפרש דבית שמאי לטעמייהו דאמרי בפרקא בתרא לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר ולפיכך מזוהמת היא בעיניו ולא אמרינן שבא עליה אחר שנכתב הגט משום הכי לא אמרינן גזרה שמא יאמרו וכו', אבל לבית הלל דאמרי אפילו הקדיחה תבשילו אינה מזוהמת בעיניו. כל שנתיחד עמה, ושמא בא עליה ונתעברה.
גמ'. גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, שמא ישהה את הגט שנתיים ושלש בין כתיבה לנתינה ויהיה לו בן ממנה ואח"כ יגרשה בו ולימים כשישתכח הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהיו סבורים שנתן לה משעת כתיבה ויאמרו מן הפנויה נולד משגירשה והוי פגם. ואם נתגרשה, בגט ישן והלך בעלה למדינת הים תנשא לכתחלה, וכן כתבו ר"מ ור' יצחק בן יהודה תינשא לכתחלה כלישנא בתרא.
(גמ') [מתני']. כתב לשם מלכות שאינה הוגנת, מי שהיה במלכות בבל וכתב בשנת כך וכך למלכות רומי, ומפרש בגמ' דלהכי קרי לה מלכות שאינה הוגנת משום שאין לה לא כתב ולא לשון אלא משל אומה אחרת והיינו דכתיב בזוי אתה מאד. או שכתב לשם מלכות מדי וכו', לפי שצריך לכתוב לשם מלכות שנכתב בה כדמפרש בגמ'. או שכתב לבנין הבית או לחרבן, פסול מפני שלא כתב לשם המלכות, ובגמ' מפרש אמאי צריך למיתנא כולהו.
היה במזרח וכתב במערב, אוקימנא בגמ' דהסופר קאמר שאם היה במזרח וכתב במערב ואעפ"י שנמסרה להם העדות במערב שצריך לכתוב שם המקום שהסופר בו כדאמר רב לספריא וכן אמר להו רב הונא לספריא כי יתביתו בשילי כתובו בשילי ואע"ג דמסירי לכו מילי בהיני וכו'.
תצא מזה ומזה, אם נשאת בגט זה תצא מן הראשון ומן השני. וצריכה גט, שני מן הראשון וגט מן השני ואעפ"י שקידושי שני לא הוו קידושי, וביבמות מפרש טעמא גזרה שמא יאמרו גרש ראשון בגט גמור ונשא שני ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט.
ולא פירות, דין פירות שתקנו לה לאשה פרקונה משביה תחת פירות ועל זה אין לה כלום. ולא בלאות, יש מפרשין אם נאבדו אבל אם הן בעין תיקח אותם כדאמרינן זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין, ויש מפרשים אפילו הקיימין מבגדיה שהכניסה לו וקנסא הוא דקנסוה דאיבעי לה איקרויי בגיטה. והולד ממזר מזה ומזה, אם החזירה הראשון וילדה לו בן ממזר הוי מדרבנן, וביבמות אמרינן דאסור בממזרת הואיל וכשר מן התורה. לא זה וזה מטמאין לה, אם כהנים הם דזונה היא דסתם זונה היינו אשת איש שמזנה מתחת בעלה לאחרים דהיינו נפקת ברא.
<h2>דף פ.</h2>
בת לוי מן המעשר, קנסא כדמפרש התם. מן התרומה, כדאמרינן בסוטה מונטמאה ונטמאה ונטמאה שלשה פעמים א' לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה.
ואין יורשים של זה, בנים שהיו לה ממנה יורשין כתובתה, ביבמות פרכינן לה כתובה מאי עבידתה הא קתני אין לה כתובה ומשנינן כתובת בנין דכרין שתיקנו חכמים שירשו בניה יתר על חלקם שעם אחיהם כשמתה בחיי בעלה ואעפ"י שבעלה יורשה והכא לא שקלי דקנסא קנסוה.
אחיו של זה וכו', אחיו של שני חולץ מדרבנן כדפרישית גבי גט שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ואחיו של ראשון צריך לחלוץ מן התורה. ולא מיבמין, משום קנסא. שינה שמו, או שמה בגט. וכל הדרכים האלו, המפורשים למעלה במשנתנו.
מתני'. כל עריות שאמרו צרותיהן מותרות. חמש עשרה עריות שאמרו צרותיהן מותרות לינשא לשוק בלא חליצה כשמתו בעליהן בלא בנים. הלכו הצרות של עריות האלו ונישאו לשוק ונמצאו העריות אילונית ואיגלאי מילתא שהיו קידושי המת בהן בטעות ונמצא שלא היו אלו צרותיהן ולא פטרום העריות האלו מן החליצה. תצא מזה. הבעל שנשאת לו. ומזה, מן היבם. וכל הדרכים האלו בה, וביבמות מוקמינן לה כר' עקיבא דאמר יש ממזר בחייבי לאוין.
והלכה צרתה ונשאת לאחר, דקיימא לן ביאת אחת מהן פוטרת צרתה. ונמצאת זו שנתיבמה אילונית, ואין יבומה יבומין שהרי לא היתה אשת המת ונמצאת שלא נפטרה צרתה ונשאת לשוק בלא חליצה. תצא מזה ומזה, מבעלה ומיבמה הראשון, ובגמ' מפרש טעמא דמשום הכי אם הלכה הצרה ונשאת ונמצאת זו אילונית אסורה ליבם משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך ונשאת דאסרינן לה למהדר, ואעפ"י שבאונס נשאת מפי עדים משום שמא יאמרו גירש ראשון זה ונשא זה וגירשה והחזירה (החזירה) הראשון לאחר גירושי שני ונמצא מחזיר גרושתו משנשאת הכא נמי אמרינן משום שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה וגירש ונמצא זה מחזיר חלוצתו דקם ליה בלא יבנה, ודוקא נישאו אבל זינו לית לה קלא כולי האי ומידע ידעי דפריצותא היא ולא חשדינן לה בחליצה ומותרת ליבמה, ובגמ' מפרש דצריך למתנא תרתי בבי במתני'. ר"ח ז"ל, ותרגימנה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים. ירוש', יבמה שנשאת בלא חליצה ר' ירמיה אמר זה חולץ וזה מקיים משום ר' יוחנן אמרו תצא מזה ומזה. ר' יוסי שאל לר' פנחס היאך ר' סבר אמר ליה כר' ירמיה אמר לו חזור בך ואי לא אנא כתב עלך זקן ממרא א"ר זבידא מתניתא מסייעא לר' יוחנן תצא מזה ומזה ושלשה עשר דבר בה דברי ר' מאיר שאמר משום ר' עקיבא רבו וחכמים אומרים אין ממזר ביבמה אפילו רבנן לא אמרי אלא אין ממזר ביבמה הא לצאת תצא ומתני' קתני תצא וא"ר יוחנן תצא, וכן הכונס יבמתו והלכה צרתה ונשאת ונמצאת זו שנתיבמה אילונית קיימא לן דאילונית אינה פוטרת צרתה מאי טעמא דכתיב אשר לא יבנה והיה הבכור אשר תלד כל שאינה בת בנין ולידה אין תורת יבומין חלה עליה לפיכך כאלו נשאת בלא חליצה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וצריכה וכו' עד כאן מדבריו ז"ל.
מתני'. כתב הסופר גט לאיש, לגרש בו את אשתו. ושובר לאשתו, שתמסור לבעלה כשיפרע לה כתובתה. וטעה, הסופר כשמסר להם השטרות ונתן גט לאשה ושובר לאיש והם מסרו זה לזה והלכה זו ונשאת כסבורה שזה גט הוא שמסר לה בעלה וזה הכיר שמסרה לו אשתו שובר. הרי הגט יוצא מתחת ידי האיש, שמוציאו לפנינו להראות שוברו והרי הוא הגט. אם לאלתר, מפרש בגמ' לקמן לא כל הימנו אין הכל כדבריו להאמינו לאבד זכותו שנשאה דאמרינן קנוניא היא ביניהם והחליפו השטרות לאחר שנשאת.
גמ'. משום שלום מלכות, שיהא לנו שלום עמהם שיאמרו חשובין אנו בעיניהם שכותבין שטרותיהן על שמנו. תצא והולד ממזר, בתימה. ר' מאיר לטעמא, סתם משנה זו דברי ר' מאיר דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר. רמז"ל, וכן תיקנו שיהיו מונין בגטין למלכות אותו הזמן משום שלום מלכות כתב למלכות שאינה מלכות אותה המדינה או לבנין הבית או לחרבן הבית אם דרך אנשי אותו המקום למנות בו הרי זה כשר ואם אין דרכן למנות בו הרי זה פסול וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין או ליצירה או למלכות אלכסנדרוס מקדון שהוא מנין שטרות ואם כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותה מלכות הרי זה כשר. ירוש' כל הדין פרקא ר' מאיר חוץ משינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה.
<h2>דף פ:</h2>
גמ'. כל זמן שיושבין, ועוסקין בדברי גירושיה. ורב אדא בר אהבה אמר כל זמן שלא נשאת זהו לאלתר נשאת זהו לאחר זמן, ומקשי בגמ' לשמואל ממתני' דתנן [לא] כל [הימנו] מן הראשון לאבד זכותו של שני בשלמא לרב אדא בר אהבה היינו דקתני שני אלא לשמואל מאי שני, ומתרץ זכות הראויה לשני פירוש משיצאה מלפני העדים בחזקת מגורשת זכתה להנשא לשני. ר"ח ז"ל, ומדפרשינן טעמא דר' אלעזר שמע מינה הלכתא כותיה ומסתברא כרב אדא בר אהבה דהא מתני' דוקא כותיה ושמואל שינויא הוא דקא משני, וכן פסק רמז"ל.
<h2>דף פא.</h2>
מתני'. כתב לגרש את אשתו ונמלך וכו' בית שמאי אומרים פסולה מן הכהונה, שהיו מחמירין בקדושת יוחסין. ירושלמי, ר' יוחנן בשם ר' ינאי אין בה אלא משום זיהום כהונה ואין בית דין מזהמין אותה עבד ר' חייא רבה עובדא כבית הלל אמר ליה רב מה ראית להכניס עצמך לספק הזה המרובה אמר ליה ר' ישמעאל בר' יוסי היה עמי וקרא עליהן טובים השנים מן האחד.
[לשון הרי"ף] גמ'. אע"ג דלא משתריא לעלמא, שלא התירה גט זה לכל אדם. איפסילא לה לכהונה, לא מפני שהוא גט גמור אלא איסור כהונה שאני שריבה בהן הכתוב מצוות יתירות.
איש פלוני כהן, מעשה בא לפנינו שכתב כהן גט לגרש את אשתו ונמלך ולא גירש ויצא קול בעיר על כך שכתב לה גט מהו מי מפקינן לה מיניה משום קלא שלא יהו אומרים גירשה והחזירה ונמצא כהן שמחזיר גרושתו. תצא, מפני הקול אבל הדבר צריך בדיקה קודם שנוציאנה ממנו. דקרו לנתינה כתיבה, אם רגילין בני העיר לקרות לנתינה כתיבה הוי קול שהרי אומרים שכתב לה והאי כתב נתן הוא דהא קרו לנתינה כתיבה ואי לא קרו לנתינה כתיבה אין זה קול ולא יחשדוהו במחזיר גרושתו שהרי לא יצא קול שנתן אלא שכתב.
כל קלא דבתר נשואין וכו', ואעפ"י ששנינו בהמגרש דחיישינן לקלא דתניא יצא שמה בעיר מקודשת לפלוני הרי זו מקודשת ואסורה לינשא לאחר עד שיתן לה אותו פלוני גט הני מילי כשיצא הקול קודם שנשאת לאחר אבל לאחר נשואין לא חיישינן לה (וזה) [וזו] נשואה ועומדת לכהן הרי זה ימים ושנים ומפני שיצא עליה קול גירושין נוציאנה מתחתיו הא קלא דבתר נשואין הוא. מאי תצא דקאמר שמואל משני, אם מת כהן זה ונשאה כהן אחר תצא שהרי יצא עליה קול גירושין זה כמה שנים. אם כן אתה מוציא לעז על בניו של ראשון, לומר חללים הם שהרי הוציאוה מן השני שבדקו אחר הדברים ונמצאו אמת. אתו למימר סמוך למיתה גירשה, הראשון לפיכך חכמים מוציאין אותה מזה השני ולא אתו לאחזוקי קלא קמא בהכי הואיל ומראשון לא אפיקנה ואין לעז.
מתני'. אין צריכה ממנו גט שני, דאפילו אם בעל אדם עושה בעילתו בעילת זנות. צריכה ממנו גט שני, דאמרינן כיון דלבו גס בה ודאי בעל ואין אדם בועל את אשתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין. ומודים בנתגרשה מן האירוסין, דכל כמה דלא חזינא לא אמרינן דבעל דהא לא גיסי להדדי.
<h2>דף פא:</h2>
גמ'. מתני' בשלא ראוה שנבעלה, הכי מוקמינן לה בגמ' דאי בשראוה שנבעלה מה לי מן האירוסין מה לי מן הנשואין הא חזינן דבעל ואין אדם עושה באשתו בעילת זנות לבית הלל. הן הן עדי יחוד וכו', כלומר דראו שנתיחדו אין צריך עדות של ביאה גדול מזה דודאי אנן סהדי דכיון דגיסי בהדדי לא פרשי זה מזה.
אני הכותב במצותך מורי, נחפז לטרדות, משתוקק לשתות ממי בורך ולהתענג מזיו כבודך כי מפיך אנו חיים, יגדיל תורתך התמימה ויאדיר היכול, כחפץ קטן מקטני תלמידיך מצוה ועושה נאמן אהבתך. בונפוש דויויירש י"ץ
שאלה על ענין שאירע בקרפנטראש על אשה אחת קדשה שהיתה מזומנת לכל עובר ושב, ונכנסו לשם חבורה אחת מאנשים פוחזים והיו אוכלים ושותים עמה, ואחד מן הבחורים שהיה יושב אצלה שלח קלמנט כסף לקנות יין על יד נער אחד משרתם, ויקר מקרה שלא מצא יין למכור, והחזיר לו הקלמנט, ונתן הקלמנט בידה לשם קדושין, ושאלנו את פי העדים והגידו דבריהם בב"ד עם האיומין והחקירות הצריכות לזה, העד האחד העיד שהוא נתן לה הקלמנט ואמ' לה אני נותן לך זה לשם קידושין והיא שתקה וקבלה הקלמנט, שאלנו לו אם היה מדבר עמה על עסקי קדושין, והשיב שלא היו מדברים מזה כלל, העד השני העיד שהוא אמ' לה בזה אני מקדש אותך והיא שתקה וקבלה הקלמנט, שאלנו לו אם היו מדברים כלל על עסקי קידושין, והשיב לא, הודיענו אדני דעתך אם יש בזה שום ספק שיהיו ידים מוכיחות, שאלנו לעדים אם נתייחדו שניהם אחר זה, והשיבו שראו שנתיחדו שניהם אחר זה האיש והאשה בבית, שאלנו להם אם היה שום ספור ביניהם אחר נתינת הקידושין קודם הייחוד, והשיבו כי תכף שנתן לה הוכיחו אחד מחבריו ואמ' לו מה עשית, והשיב אחד מהנערים מה לך אין חשש בה כי הזכרת הקדושין הוא דרך שחוק וקלות, ואמרה האשה חלילה לי להתקדש לו כי כל דברינו שחוק, גם האיש המקדש אמ' איני מתכוין לקידושין כלל, מה דעתך אדני בזה הייחוד הנעשה אחר זה הספור אי אמרי' הן הן עדי ייחוד הן הן עידי ביאה אם לא, ואפי' ראו העדים שנבעלה אי אמרי' בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואף אם לא היו הספורי' ההם בנתים ונתייחדו לאחר נתינת הקידושין בלשונות הנזכרי' אי אמרי' בכאן הן הן עדי יחוד אם לא, ואף אם ראוה שנבעלה אי אמרי' בזאת האשה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אחלה אדני תאיר עיני עבדך ההולך בחשך בכל אלו הפרטים כי באורך נראה אור, שלומך ותורתך יגדל. תשובה בדיק רבא בעמיה ידע מה די בחשוכא ונהורא שרי עמיה, באשה אחת קדשה כו', והמבוקש על זה אם יש בזה שום ספק שיהיו ידים מוכיחו', שאלו אם נתיחדו שניהם אחר זה והשיבו שראו שנתיחדו שניהם כו', והמבוקש על זה בזה היחוד הנעשה אחר זה הספור אי אמרי' בכאן הן הן עדי יחוד הן הן עד ביאה אם לאו, ואפי' ראו העדים שנבעלה אי אמרי' בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם לאו, ואף אם לא היו הספורים ההם בנתים ונתיחדו לאחר נתינת הקדושין בלשונות ההם אי אמרי' בכאן הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אם לאו, ואף אם ראוה שנבעלה אי אמרי' כו'.
התשובה על חלקי השאלה בקצרה, על המבוקש הראשון אם באחת מלשונות של העדים שום ספק שיהיו ידים מוכיחות, נראה לעניות דעתי שאין ידים מוכיחות באחד מהלשונו' ההם, שהרי אין שם לשון מוכיח שלעצמו מקדשה, שהוא העקר בלשון הקדושין שיאמ' דברים שמשמען הוא קונה אותה לאשה, וזה הלשון שייחדהו מזולתו לא לשון שישתתפו בו הוא וזולתו, כי הוא מה שאין בו בית מיחוש, והיינו דאמרינן [קידושין ה' ע"ב] לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ואסיקנא הכא במאי עסקי' דאמ' לי, והנה כשאמ' אני נותן לך זה לשם קידושין או בזה אני מקדשך אותך, [ולא אמר] לי או בזה מקדש אותך לפלוני, וכ"ש הלשון הראשון שאינו נקשר עם מלת לי כל עיקר, ונמצא שהיותר מתוקן שבאלו הלשונו' חסר על עקר המלה המורה על עקר הקדושי' והויין להו ידים שאין מוכיחות, ובדוגמ' דמודרני ממך שאיני אוכל לך [נדרים ד' ע"ב], דבלא לך לא הויין מוכיחות דליתסר באכילה, והוא מתדבק בשווי עם הרי את מקודשת וכיוצא בו בלא מלת לי, כמו שמבואר בסוגיא דהתם, וכשהדבור יש בו חולשא ואינו מקולקל מעקרו כגון בידים מוכיחו' הוא דקא מבעיא לן [שם ו' ע"ב] אם יש יד בקדושין אם לאו, ואסתפקנא מלתא התם, ונקטינן לחומרא, אבל בדבור מקולקל כגון בידים שאין מוכיחות אין שום ספק דלאו כלום הוא, וזה נראה לי מבואר.
ועל המבוקש השני בייחוד או הבעילה בעדים עם הספור ההוא שהודו שניהם האיש והאשה ששחוק והתול היה או אפי' שלא היה עם הספור, הדבר מבואר שאם היה ממש בלשון הקידושין הספור ההוא אחר כן לא מעלה ולא מוריד, כי מעין חזרה היה, וחזרה בקידושין לא מהניא אפי' תוך כדי דבור כדאי' בבתרא [קכ"ט ע"ב] ובנדרים [פ"ז ע"א], אלא אהנו הנהו מלי דאמרי בתר הכי לאלומי דליכא בהנהו לישני לישנא דמוכח דקידושין הוו אלא חוכא וטלולא, ואהנו נמי לסלק כל ספק וכל טענה בענין הייחוד והבעילה שאינם למצוה אלא לזנות כמו שיתבאר, ונראין הדבור שאפי' בזולת הספור ההוא לא הייחוד ולא הבעילה אוסרים אותה, הייחוד אינו אוסרה שלא מצינו במבואר, ואע"פ שיתחלפו בו סברות בכל האישים הנכנסים תחת זה המין, שנאמ' בהן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אלא במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי [גיטין פ"א ע"ב], והטעם כיון שנתגרשה מן הנשואין כאלו הוא נמנע היות הייחוד בזולת הבעילה, ומהיות זה כמוחזק אצלנו אמרי' בה תרתי, חדא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואידך שהייחוד לבדו בעדים הוא כאלו ראוה שנבעלה לדעת ב"ה כדאי' התם, אלא שיש לספק אם עדי הייחוד בה כעדי הביאה במוחלט לכל דבר אם לאו ונכנס זה הספק מענין קטנה שלא מאנה והגדילה, והדבור בזה יוצא מגדר הכוונה, ונשוב לענינה ונאמ', שבזו הוא שמצינו הן הן עדי ייחוד אבל במי שקדמו לו קדושין דלא הויא בהו מקודשת כגון מקדש במלוה או מקדש בפחות משוה פרוטה או שקדש על תנאי לא אמרי' בהו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה, אלא עדי ביאה ממש הוא דבעינן בהו, כדאמרי' [כתובות ע"ד ע"א] מקדש על תנאי ובעל במלוה ובעל בפחות מש"פ ובעל צריכה ממנו גט, שפירושו שידוע לנו שבעל ובעל דווקא הוא דקאמרי'. והבעילה גם כן אינה אוסרתה, דכי אמרי' בהני כלהו קדש ובעל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ה"מ בנשים כשרים דקימן לקדושין ולנישואין דרך טהרה וקדושה, אבל זאת האשה לפי הצען של דברים קדשה היא ומזומנת לכל ובבעילת קדשות הוא דניחא לה לא בעילת קדושה ומצוה, ומשום הכי ליתא להך חזקה גבה, ומוכחא מילתא דהאי דקא יהיב לה כסף עם אותו לשון התול אתננה הוא דיהיב לה, ולפי' בא עליה ולחזקתו בעילת זנות הוא, ועוד אני אומ' בהם חלוף, כי אותם שאמרו בהם אותה חזקה, הן אותם שקדושין נעשו על הטכסיס הראוי אין חלוף אלא מאותו ענין פרטי הרמוז בכל אחד, ולפי'[כך] אע"פ שהענין ההוא מונעם מהיות קדושין הנה בהם מקום והתחלה ודרך לאישות עד שנאמ' בבעילה שאחריהם חזקה אין אדם עושה כו', אבל הענין הנעשה במסבת שכרות ואנשים פוחזים היו שם על עסקי זמה הנה הקדושין ההם חסרים ובטלים מכל צדיהם אין בהם שום יחס והצטרפות עם האישות בדבר כלל כדי שנאמ' בבעילה של אחריהם חזקה זו, ומצינו לגאון לענין אלו הקדושין הנעשין בבתי המשתאות ובחבורת הסרקין אפי' בעדים ובלשון מוחלט דכתב הכי וז"ל, זה כמה שנים היה מנהג בכארסאן לקדש בטבעת בבית המשתאות וכיוצא בהם ורוב טענות וכפירות בקידושין, ועמד ותקן להם מרנא ורבנא יהודה זקננו שלא יקדשו אלא כסדר בבל בברכת ארוסין ובכתובה וחתימת עדים, ועל שאינן עושין כן הוא תקן שאין חוששין לקידושיו כלל, כדאמרי' [כתובות ג' ע"א] כל המקדש אדעת' דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ואף אתם ראוי לכם (לקדש) [לתקן] כזה, זה לשון הגאון, והבאתיו כאן מפני שהוא דוגמ' למה שאמרתי. והדברים הללו שאמרתי בעדי בעילה אע"פ שדברים של טעם הם, אין להחליט בהם כ"כ בזולת הספור, אבל עם הספור והמשא והמתן שהיה להם לפני הייחוד או הבעילה, אם היו שם עדים עליה, עמו סרו הספקות ולא נשארה טענה לפקפק מצדה, שכבר גלו דעתם שאין להם חפץ (אלא) בבעילת מצוה ואישות.
ואומ' אני, שאפי' היה בלשון אחד מן העדים דין ידים מוכיחות או אפילו לשון ביאור קדושין במוחלט, הוא הדין והוא הטעם, ולא דמי לאחד אומ' נתקדשה ואחד אומ' לא נתקדשה דאמרי' עלה [כתובות כ"ב ע"ב] לא תנשא כו', דהתם מאן דקא מסהיד נתקדשה בקדושין גמורים הוא דקא מסהיד שנתקדשה בפני שנים ביום פלו' ובמקום פלו', אבל אחד ואחד בקדושין לא כלום הוא, בא וראה שלא אמרו [שם ע"ד ע"א] קדש בעד אחד ובעל, ואיכא למימ' נמי דאפי' דינא דעד אחד לית ליה דהא מכחשי אהדדי בעיקר לשון הקידושין, והוי כענין אחד אומ' בחמש ואחד אומ' בשבע או אחד אומ' קודם הנץ החמה ואחד אומ' אחר הנץ החמה שעדותן בטלה [פסחים י"ב ע"ב], דהכא נמי לא עבדי אינשי דטעו בכי האי גוונא, ונמצינו למדין שאין בשום צד ממש בדבריהם לאסרה ואפי' לא הודו האיש והאשה במה שהודו כ"ש כשהודו בכך שעמו סרו הספקות כמו שהתבאר, זהו השעור שנראה לי בדברים הללו על צד הקצור לפי דרך השאלה, וידעתי שזכרתי קצת עקרים היו צריכין להרחבה יותר, אלא שהטרדות היו סבה לזה, גם הרצאת הדברים על היותר נקל שאפשר, הביא אליו, ומה ששגיתי הבינני, ואלהי ישראל יתן את שאלותיך וישלים את בקשותיך, כנפש בעל נפש קצרה דורש שלום דורשי התורה ומבקשיה אל יושב בשמים. יצחק ב"ר מרדכי נ"ע.
מה מאד שמחנו כשמחת בקציר בהגיע אלינו הקנדריס גדול התועלת רב האיכות מעט הכמות, יהי משכורתך שלמה במה שהשפעת לנו מטובך, יהי מקורך ברוך מקור מים חיים. [ומאשר צויתני אדני להודיעך מה שנחלקנו בו וזכרון כתות החולקים ואיך שקט הענין ונחתך הדין, אודיעך הרמוז בקצרה, הנה אמת כי דעת כל החבורה שאינה צריכה גט כלל, מאשר מבואר למי שלא יונה את נפשו, שאלו הדבורים הויין ידים שאינן מוכיחות כמו שהשכלתנו אדני, גם כן מבואר לנו כי אחר כל הספורים אשר היו בין הקדושין הגרועים והיחוד שנעשה אחר כן לא מעלה ולא מוריד להצריכה גט כלל, ואפי' ראוה שנבעלה, בודאי בעילתם בעילת זנות וזה מבואר מאד אין צריך להאריך וזאת ההנחה יום ה' שעבר במעמד כל הקהל, האמנם הנעלה דון גוסף דקשלאר ובניו חלקו בזה לנצח לא לדעת האמת מאשר הוא אמת, תחלה אמרו שזה הלשון מקרו ידים מוכיחות מאשר אמר המקדש בזה אני מקדש אותך, דעתם כי מלת אני מורה שהוא מקנה אותה לעצמו והשבנו לו כי בודאי אין כאן הוכחה כלל שיקדשנה לעצמו אבל אפשר שיובן בפנים מתחלפים לו או לפלני, וזה מבואר, ומאשר ראו לא עלתה זה בידם אמרו דאע"ג דהויאן ידים שאין מוכיחות, הויא ספק מקודשת, ותלו עצמם בחבל חלוש, מאשר שמעו שקצת מפרשים פירשו ההיא בעיא [נדרים ו' ע"ב] דיש יד לקדושין, בידים שאין מוכיחות, ואע"פ שראינו זה הפירוש מיוחס אל הרפ' בעל התוספות עם כל זה אמרנו זה הפירוש יעמדו עליו כמה קושיות וכמה ספקות מן ההלכה, והכרענו להם בראיות שהבעיא היתה בידים מוכיחות כמו שכתבת אדני, והראיה המוחלטת בזה, דהא אסיקנא התם בנדרים [ה' ע"ב] עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו אבל בעלמ' ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, הנה עשה התנא מאמר מוחלט דבעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים כלל, ואיך יסופק אחר זה בקדושין ובפאה ובצדקה, אלא בודאי הבעיות איירו בידים מוכיחות, ועוד הבאנו עליהם ראיות והראנו להם הבלבולים והגרסאות הנופלות על זה בין ההיא דקדושין ודגיטין והא דנדרים, ועדין אדני מחלקת במקומה עומדת, ואע"פ שהראינו להם סברתך הנכונה, לא רצו להודות על האמת, גם לא נתנו טעם לסברתם החלושה, והיה דעתנו לשלוח אל החכם הכולל דון אשטרוק דלוניל ושלחנו יום ג' כ"ו טבת אחר הגיע אצלנו הקונדרס שלך, ודבר מה יראנו אשלח אליך אדני תכף, האמנם] מה שנסתפק לנו במה שכתבת אדני הוא דבקדש על תנאי לא אמרי' בהו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אלא עדי ביאה בעינן כדאמרי' התם קדש על תנאי ובעל זה לשונך מרי, דעתנו אדני בזה דלא מבעיא דאי איכא עדי ייחוד דאמרי' הן הן עדי ייחוד כו' וצריכה גט [אלא] אפי' לא נתייחדו בעדים, אם הודה שבעל, אע"פ [שלא] (ש)נתקיים התנאי דצריכה גט אמ'[רינן] אחליה אחוליה לתנאיה, והיינו דאפליגו רב ושמואל בההיא בקדש על תנאי וכנס, ר"ל בכניסה לחופה, וזהו שכתב הר"מ [פ"ז מהלכ' אישות הכ"ג] קדש על תנאי וכנס או בעל, ולא הזכיר בלשונו בעדים, ובההיא דמקדש בפחות מש"פ כתב ובעל בפני עדים, וטעמ' דבמילתא דמקדש על תנאי לא בעינן לא עדי ייחוד ולא עדי ביאה שהקדושין שנתן הן קדושין גמורי' אלא שקדשה על תנאי וכיון שכנסה אמרי' אחוליה אחליה לתנאיה והואיל ומודה שבעל אימ' אחולי אחיל, והיינו דאסיק שמואל ביבמות [ק"ז ע"א] טעמיהו דב"ש משום דאין תנאי לא בחופה ולא בביאה, ולזאת השטה מבואר מה שכתב הר"מ (פ"ח) [שם] אע"פ [שלא] (ש)בטלו בפני עדים (לא) בטל התנאי והיא מקודשת, וכן מצינו בפי' הרב מורנו ר' אברהם ז"ל, האמנם אדני במה שכתבת המקדש או בפחות מש"פ בעינן בעל ודאי ולא אמרי' בזה הן הן עדי יחוד, כן דעת רבותי שבחבורה, וחלקנו בזה מיום ה' שעבר כי דעת תלמיד מפקפק מעט בזה, ונראה לעניות דעתי דבזה אמרי' הן הן עדי יחוד כו', והראיה בזה שלא בארו בתלמוד דלא אמרי' הן הן עדי יחוד כו' אלא בנתגרשה מן האירוסין, מפני שאין לבו גס בה, ולא קדמו שום קידושין שיורה שיהיה מחזר אחריה לקדשה, אבל כשקדמו הקדושין אע"פ שלא יהיו קדושין כלל, כגון מקדש בפחות מש"פ ונתיחדו אחר כן בעדים סתם בודאי הייחוד היה לקדשה בביאה וצריכה הימנו גט אע"פ שלא ראוה שנבעלה, ואע"ג דאמרינן בגמ' [כתובות ע"ד ע"א] קדש בפחות מש"פ ובעל, דנראה בעל דווקא, אין לחוש לזה, מאשר העקר אצלנו דבכל קידושי ביאה לא בעינן עידי ביאה אלא עדי הייחוד, לבד האישים אשר ביארו בתלמוד דלא אמרי' הן הן עדי ייחוד כו', וזה נראה דעת הר"מ, אע"פ שכתב קדש בפחות מש"פ ובעל, נקט לשון ההלכה, ולא חשש, מאשר באר הלכו' גירושין פ"י [הי"ח] שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתיחד בפניהם ויבעול, כן נראה לקטן מקטני תלמידיך, ואחר שראיתיך אדני מפקפק בזה לא מצאתי ידים מוכיחות לסברתי החלושה, אחלה מרי ישלח אלי ביד מקרים דעתו וסברתו להאיר מחשכי לבבי.
ומה שצויתני אדני שאודיעך מה שכתב החכם ר' אברהם בהאי דפ"ט [שם הל"א] אחד אומ' מקודשת ואחד אומ' אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשה, בתחלת העיון נראין הלשונו' כסותרין כמו שמבואר אצלך אדני על כן פי' הרב ר' אברהם ז"ל ההיא שטה דהאשה שנתארמלה [כתובות כ"ג ע"א] מסכמת לדעת הר"ם דאסיקנא התם כרב אשי דאמ' לעולם תרי ותרי נינהו ואיפוך אנא, כלומר לעולם בחד לא מצית לאוקומה, שלא יהיה מבואר, דאי אחד אמ' נתקדשה, ר"ל בעדים, ואיהי מכחשא לה לעד דקאמ' נתקדשה לא מהימן, דעד אחד בהכחשה לא מהימן כמו שמבואר מההיא דפ' אמרו לו [כריתות י"א ע"ב], וזהו שכת' הר"ם עד אחד אומ' נתקדשה והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת, ואי אמרת דמיירי שהעידו שלא בפניה זה אומ' פלונית נתקדשה בעדים וזה אומ' לא נתקדשה לא תנשא, כלומ' לא שרינן בהאי הכחשה בחד סהדא למינסבא דילמ' איהי מודה ואמרה דאקדשא ואם נשאת היא מעצמה לא תצא, דאין לך לא נתקדשתי גדול מזה, שפועל הנישואין מורה שהיא מכחשת העד ועד אחד בהכחשה לא מהימן, וזהו שכת' הר"מ אחד אומ' מקודשת ואחד אומ' אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומ' לא נתקדשתי זה הוצא מלשון הרב ר' אברהם ז"ל, ולזאת השטה אין לטעון על הרב בשני הלשונות.
כנסה בגט קרח, מפרש בסיפא דמתני' שקשריו מרובין מעדיו בבבא בתרא אמרינן דתקון רבנן גט מקושר משום כהנים קפדנים שהיו כותבין גט פתאום ונותנין לנשותיהן ומתחרטין לאחר זמן ואין יכולין להחזירן ותקנו להן גט מקושר שאינו נח ליכתב מהרה ושמא בתוך כך יתפייס וחותמין עדיו מבחוץ כותב שיטה או שנים מבפנים וכורכן על החלק ותופר ועד אחד חותם על הכרך מבחוץ וחוזר וכותב שתי שטין או יותר מבפנים וכורכן על החלק וחותם עד שני על הכרך מבחוץ וכן עד שלישי ואם יש קשר כרוך ואין עד חתום מאחריו זהו גט קרח ופסול כדמפרש בגמ' גזרה משום כולכם דמסתמא למנין קשרים היו עדים מתחלה וחיישינן דלמא אמר כולכם חתומו והרי אחד שלא חתם. וכל הדברים האלו בה, ומתני' ר' מאיר דסבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר אבל לרבנן הולד כשר.
<h2>דף פב.</h2>
המגרש את אשתו ואמר לה, בשעת מסירה. יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה, ולא סגי באמירה בעלמא שיחזור ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם משום דקנאתו בנתינה קמיתא ליפסל בו לכהונה הלכך אי לאו דהדר שקיל ליה מינה לא מהניא אמירה שהרי כבר זכתה בו על מנת תנאי הראשון. ואם כתבו לתוכו וכו', מפרש בגמ'.
גמ'. דהא שייר ליה בגט, דכיון דאתני בהדה אלא שלא תנשאי לפלוני נמצא שלא התירה גט זה לכל אדם אבל בעל מנת מודו ליה מידי דהוה אכל תנאי דעלמא דלא שייר בגט ולא בטליה למאי דכתיב ביה הרי את מותרת לכל אדם דהא קא כרית לה מיניה והרי את מותרת לכל אדם קאמר לה ואפילו ההוא פלוני בכלל התירה ולא שייר לה בגט שום מדעם אלא תנאה הוא דקא מתני עלה ככל תנאי דעלמא שלא תנשאי לפלוני אע"ג דההוא פלוני מן גופיה דגיטא שריא ליה ודמי כמאן דאמר לה על מנת שלא תכנסי לבית פלוני דמישרא שרי לה להכנס לביתו אלא מיהו אם נכנסה לביתו לא קיימא באיסור כניסתה לביתו אלא גיטא הוא דבטל ליה הכא נמי אם נשאת לפלוני ככולי עלמא דמי גיטא דידה הוא דבטיל ליה לאו שיורה אית ביה דהא לא אסירא ליה ושריא לאחרים אלא הוא ואחרים כי הדדי נינהו ואם נשאת לו לא תימא דמפקינן לה מיניה ולאחרים שריא דהוי שיור בגט אלא אסירא אכולי עלמא וגופו של גט כבר נעקר כי היכי דנעקר בכל תנאי דעלמא, כך פי' רב שרירא גאון ז"ל. וטעמא דר' אליעזר מפרש בגמ' דכתיב ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת, ורבנן האי איש מיבעי ליה לכל איש ואיש.
<h2>דף פג:</h2>
הרי זה כריתות, מיד והיא תקיים התנאי. כל ימי חייכי אין זה כריתות, שאין מפרידן אלא המות.
<h2>דף פד.</h2>
מאי קאמר, האי לא תנשא דקתני למאן דאמר לאותו פלוני או לכל אדם. שמא יאמרו נשותיהן נותנין במתנה, ואין לך לעז גדול מזה. דבעיא לקיומיה לתנאיה, דהא על מנת שתנשאי לפלוני קאמר, ואם תאמר אפשר שתנשא לאחר ותתגרש ממנו ותנשא לאותו פלוני לקיים תנאה אין הדבר בידה להתגרש הלכך לא תנשא לאחר. ואם נשאת לו לא תצא, שאין כאן איסור אלא חשש לעז בעלמא. לאחר תצא, רמז"ל, נשאת לאחר קודם שתנשא לו בטל הגט ותצא והולד ממזר וצריכה גט משני.
אינו גט, דאעפ"י שאי אפשר לקיימו סברי רבנן דהוי תנאי, מפרש רבא בגמ' למעוטי בשר חזיר דהכי קאמר כזה גט דאי אפשר לקיימו כלל הלכך תנאו בטל אבל לעבור על דברי תורה אפשר לקיימו באיסור ותילקה על שעברה ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה דלא תאכל ולא תתגרש.
כמפליגה בדברים, דוחה אותה לצערה בדברי תהו. מתני' נמי דיקא, בבבא מציעא בהשוכר את הפועל.
<h2>דף פד:</h2>
כתבו בתוכו תנן, דוקא כתבו בתוכו הוא דלית ביה תקנתא אבל לא כתבו בתוכו אפילו אמר לעדים ולסופר על מנת כן אינו נפסל בכך ובלבד שיאמר לה בשעת מסירה הרי את מותרת לכל אדם.
מהו דתימא הני מילי, דבעינן כתבו בתוכו ולא מיפסיל במה דאמר לסהדי על מנת כן היכא דאמר לאחר כתיבת התורף שלא תנשא לפלוני כיון דנכתב עיקר הגט קודם הזכרת התנאי לא מיפסל (אלא) [אי לא] כתבו בתוכו בהדיא. אבל לפני התורף אפילו על פה, שהרי עיקר הגט על מנת כן נכתב. קמ"ל, רב ספרא בתוכו דוקא.
שתיק לבעל, שלא יזכיר שום תנאי. והלכתא כרבא, שאם אמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני או חוץ מפלוני לפני התורף אפילו על פה נמי פסיל ואעפ"י שחזר ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם.
פוסלין בגט, אם כתבו בתוכו ואפילו נתקיים התנאי. חוץ שפוסל על פה, דהוי שיור בגט. מחלוקת, דעל מנת ר' ורבנן ואוקימנא בחוץ בריש פרקין.
<h2>דף פה.</h2>
מתני'. אלא לאבא ולאביך וכו', לאו שיורא הוא דבלאו איסור אישות לא תפסי בהו קידושין. ולכל מי שאין לה עליו קדושין, לאתויי שאר חייבי כריתות.
אלמנה לכהן גדול וכו', כיון דקידושין תופסין בחייבי לאוין כדאמרינן בפרק בתרא דקדושין ולהאי לא תפסי משום אסור אישות שבה אשתכח דשייר בגיטא. נתינה, מן הגבעונים ואיכא לאו דלא תתחתן. ולכל מי שיש לה עליו קדושין, אם היתה פנויה ואפילו בעברה באסור לאו פסול דהוי שיור וכללא דסיפא לאתויי שאר חייבי לאוין כגון עמוני ומואבי וכל שכן חייבי עשה דמצרי ואדומי בתוך ג' דורות שהן באיסור עשה.
גופו של גט, עיקר כתב הגט כך יכתבו בו. ודן די יהוי ליכי מינאי וכו', וזה הספר אשר יהיה ליך מאתי. ספר תירוכין ואגרת שבוקין, שצריך להזכירם בתוכו שעל ידי ספר זה הוא מגרשה. ר' אברהם בן ישת ז"ל, עיקר הגט הרי את מותרת לכל אדם ואם לא כתבו וכתב דן די יהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וכו' למהך למנסבא וכו' אינו נפסל בכך שזה הדיבור מועיל במקום הרי את מותרת לכל אדם, ונמצא נוסח גט לרב האיי ז"ל ולא היה כתוב בו הרי את מותרת לכל אדם אלא ודן די יהוי ליכי מינאי וכו', וכן כתוב בהלכות גדולות, ורמז"ל פירש שאעפ"י שגופו של גט הוא הרי את מותרת לכל אדם סובר ר' יהודה דצריך עם זה שיכתוב ודן די ירשי ליכי מינאי וכו' והלכה כר' יהודה, ובגמ' מפרש דפליגי בידים שאין מוכיחות דרבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואע"ג דלא כתב לה ודן מוכחא מילתא דבהא גיטא מגרש לה, ור' יהודה סבר טעמא דכתב לה ודן דמוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה אבל אי לא כתב ודן אמרי בדבורא בעלמא גירשה וגיטא לראיה בעלמא הוא פי' להיות לה לזכות בכל אשר תלך להראות שהיא פנויה, וידים שאין מוכיחות הויין ידים [מ]חלוקת אביי ורבא בתחלת נדרים וקיימא לן כרבא דאמר לא הויין ידים וכר' יהודה דבעינן ודן כך כתב ר"ח ז"ל. ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין, יש ספרים דלא גרסי וגט פיטורין ונוהגין לכותבו בגט שזהו עיקר ספר כריתות דמתרגמינן גט פיטורין, והאי דקאמר בגמ' ולורכיה לוו דתירוכין ולוו דשיבוקין ולא קאמר לוו דפיטורין לא בעי למיחשב כי רוכלא.
גט כריתות וכו', נוסח הגט לר"מ ז"ל. בכך בשבת כך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך ליצירה או לשטרות למנינא די רגילנא לממני ביה במקום פלוני איך אנא פלוני בר פלוני דממקום פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ופטרית ושבקית ותרוכין יתיכי ליכי אנתי פלונית בת פלו' דממתא פלונית וכל שום אחרן וחניכא דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי די הוית אנתתי מקדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי די תיהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר די תצבייין ואינש לא ימחא בידיכי מן שמי מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן די יהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וגט פיטורין ואגרת שיבוקין כדת משה וישראל. והעדים חותמים למטה.
<h2>דף פה:</h2>
גמ'. לא ליכתוב ודין ביוד דמשמע דין הוא שאגרשך אבל אם אינו דין עלי שאגרשך לא תתגרשי. ולא ליכתוב אגרת דמשמע איגרא, לשון גג כך פירש ר"ש, ור"ח פי' ולא ליכתוב ואיגרת דמשמע אי גרת אלא ואגרת וכן פירש ר' יצחק בן יהודה דמשמע לישנא דתנאי אי גרת פי' אם תזני דזנות בלשון ארמית הכי קאמר ליה אלא אגרת חסר.
די תהויין, רשאה לישדי ביה תלתא יודין רצופין דניתקרי די תהוייין דאי לא שדי ביה אלא תרין יודין מיתקרי די תהויין נשים בעלמא וכן די תצביין נשים בעלמא דכי כתיב תלתא יודין משמע שתהא רשאה להינשא לכל מי שתרצה ובתיקון הגט שכתב ר' יוסף טוב עלם ובהלכות גדולות כתוב חמש יודין בכל חד וחד יוד אחר הדלת והוי די תיבה בפני עצמה כמו אשר דמתרגמינן די ומיהו גבי דיתבא על נהר פלוני אין רגילין לכתוב תרי יודין למהוי די חדא תיבה בפני עצמה אלא דיתבא חדא תיבה היא כמו היושבת.
ולורכיה לוו דתירוכין, יאריך וו שבספר תירוכין ולוו שבאגרת שיבוקין דאי לא מאריך ליה מיחזי כיוד ומשמע ספר תריכין גרושות דעלמא, ושביקין אגרת נשים עזובות דעלמא ולא שלה הוא. ולורכיה לוו דוכדו פטרית יתיכי וו אחרונה יאריך שלא יראה כיוד דאי לא מאריך ליה משמע וכדי כלומר בולא כלום באין ספר כמו כדי נסבה וכמו ואמרי לה כדי בלא חכם. תוספ', לאו משום דליהוי חובה לאורוכיה יותר משאר ווין אלא כלומר ידקדק יפה שיאריכנו כראוי לוו דלא מיחזי כיוד, ור"מ ז"ל כתב, הרי שכתב בנוסח זה ולא האריך ווין אלו או לא כתב היודין היתרות או שכתב היודין שאמרנו שלא יכתבו הרי זה פסול.
ר"ש לא ליכתוב יוד בלימהך דמשמע לי מהך לי תהא מספר זה ואילך אלא למהך בלא יוד. ולא ליכתוב למחך, צריך שיבדיל רגל של הא שיהא אויר בין רגלו לגגו דלא תתחזי כחית דמשמע למחך לשחק כלומר משחק אני בך. ולא ליכתוב לא תנסבא דמשמע לא תנסבא, לא תנשאי. ר' אברהם בן ישת כתב, אם שינה באחת מאלו לא תנשא בו לכתחלה ואם נשאת לא תצא וכן כתב רמז"ל, ועוד כתב גט שמחק בו אות או תיבה או שתלה בין השיטים אם מטופס הגט הרי זה כשר ואם מן התורף אינו גט ואם החזיר ופירש בסוף הגט שאות פלונית תלויה או על מחק אפילו מתורף הגט כשר כשאר שטרות.
מי בעינן ודן או לא, כלומר הלכה כר' יהודה או הלכה כר'. כולהו מי קאמר, כל שאר הדברים הנכתבים בגט כגון די תהויין וכו' הזכירם רב בתקנה זו. אלא, אע"ג דלא אדכרינהו רב בעינן דנכתבינהו הכא נמי בעינן ודן ומיהו רב לא הוצרך לתקן אלא אלו כדמפרש ואזיל.
מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי, דאמר אין צריך ליכתוב מהיום בגט דשכיב מרע דזמנו של שטר מוכיח עליו ולא הוי כגט לאחר מיתה לכך תיקנו רבנן בכל הגיטין להיות הסופרים רגילין בו [לכתוב מהיום] ואע"ג דקיימא לן כר' יוסי בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר ולא יצא שם פסול במשפחות ישראל, כך פי' ר"ש. והגאונים אמרו נהגו כר' יהודה ואפילו בשעה שצריך לכתוב מהיום ולאחר מיתה.
<h2>דף פו.</h2>
ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אין את אשתי ולמחר את אשתי, ופשט ליה כיון דפסקה פסקה אפילו הכי תקין שלא להוציא לעז על הגט, פי' כיון דפסקה מיניה היום לגמרי אצל כל אדם פסקה לעולם ושוב אינה אשתו עד שיחזור ויקדשנה הלכך אין תנאי זה כלום.
מוצדק לעבדות, דינו פסוק לעבדות שאין שום ערעור במכירה זו. ופטיר ועטיר מן חרורי, ופרוש ומופלג מכל חירות כמו הנפטר מרבו וכמו ויפטר מעם שאול, ועטיר כמו עיטרא שטר חלוקה, רק הבמות לא סרו מתרגמינן לחוד במתא לא עטרא. ומן ערורי מלכא ומלכתא, ומערעור המלך והמלכה שלא חטא להיות מוכתב למלכות ליהרג שאם היה מוכתב למלכות מקחו בטל כדאמרינן בבבא מציעא בהשוכר. ורושם דאיניש, רושם סימן שעושין על העבדים כדאמרינן במסכת שבת. לא אית עלוהי, מאדם אחר חוץ מן המוכר הזה. ומנוקה מכל מום, כגון ליסטים מזויין דמקחו בטל. ומכל שחין דנפיק ביה עד טינהר, ומכל שחין שיצא בפניו עד שתי שנים דמאיס למיקם קמיה, עד טינהר בלשון פרסי הוא שתי שנים דהא דאמרינן סימפון בעבדים ליכא היינו היכא דזבין סתמא אבל היכא דאתני מקחו בטל הלכך זה עכשיו אין בו שחין ודרך שחין ישן שהלך לו חוזר עד שתי שנים לפיכך מתנה עמו שאם יצא בו אותו שחין בתוך שתי שנים שיהא מקחו בטל לפי שכבר היה בו המום הזה ולא ראוהו. גירסת רבנו העדים, ור"ח ור' יצחק בן יהודה ומן שיחנא דנפיק עד צהר ועתיק ופי' צהר בלשון פרסי ארבעה כלומר שחין שהיה מקודם אני מקבל עלי אחריותו מהיום עד ארבע שנים.
מתני'. שלשה גטין פסולין, אומר רבנו תם דאפילו ר' מאיר מודה בהני שלשה גטין דהולד כשר שכך היה המטבע בהנך שלשה דהולד כשר, וכן פירש ר"ש בתשובה לר' יהודה בר אברהם, דמודה ר' מאיר בהני דאין הולד ממזר דהוה ליה כתב ידו במקום עדים וכתב סופר במקום עד אחר, ולדעת רב כתב ידו ועד, ואין בו זמן נמי בין למאן דאמר משום פירות בין למאן דאמר משום בת אחותו מפני תקנתא דרבנן דלא תנשא כדאוקימנא בפסק שני אבל לשווייה ולד ממזר לא תקון, ומתני' לאו ר' אליעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי דהא פליג ר' אליעזר בסיפא, אלא דכתב ידו הוא וכתב ונתן קרינא ביה ואע"ג דליכא עדי מסירה כשר מדאורייתא, ומיהו רבנן פסלינהו דלמא אתי לאכשורי בכתב סופר ובלא עד הלכך לא תנשא ואם נשאת הולד כשר, ודוקא כתב ידו אבל כתב סופר ואין שם עד הולד ממזר מדרבנן, זמן נמי תקנתא דרבנן הוא משום בת אחותו כדאמרינן בפרקא קמא הלכך הולד כשר.
אלא עד אחד, בגמ' מפרש דדוקא אכתב ידו קאי ואפילו הכי אשמועינן דלכתחלה לא ורישא אשמועינן דאפילו אין בו עד אם נשאת הולד כשר. תוס', נראה דהוא הדין אפילו בתרי פסולי הולד כשר כגון שאין בו זמן ואין בו אלא עד אחד אלא אשמועינן דאע"ג דיש בו זמן לא תנשא לכתחלה ואם נשאת ויש לה בנים מן השני לכולי עלמא לא תצא ואם אין לה בנים רב סבר תצא ולוי ור' יוחנן אמרי לא תצא והלכתא לא תצא וכן פסק ר' יצחק בן יהודה ז"ל. מפרש בגמ' דמנינא דרישא שלושה גטין פסולין למעוטי גט ישן דהתם תנשא לכתחלה והכא דיעבד ולמעוטי גט קרח ושלום מלכות דהתם הולד ממזר כר' מאיר והכא הולד כשר, ומנינא דסיפא הרי אלו שלשה גטין פסולין דמשמע הני ותו לא למעוטי הא דתניא המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר ואשמועינן מתני' דהך ברייתא מתרצתא היא דאפילו כי האי גוונא משוי ליה ר' מאיר ממזר.
ר' אלעזר אומר אעפ"י שאין עליו עדים, ואינו כתב ידו אלא שנתנו לה בפני עדים כשר לינשא לכתחלה וגובה הגט מנכסים משועבדים וכדאמרי' בכתובות דגט גובה עיקר, ל"א ואם שטר מלוה הוא גובה מנכסים משועבדים. תקון העולם, שמא ימותו עדי מסירה ויבוא הבעל ויערער ויאמר לא גירשתיה.
גמ'. ותו ליכא, גיטין פסולין לכתחלה והולד כשר. והא איכא גט ישן, דאמרינן לעיל בהזורק לא תנשא בו. התם לא תצא, לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא ללישנא קמא. הכא תצא, רב ולוי ור' יוחנן פליגי לקמן רב אמר תצא ולוי ור' יוחנן אמרי לא תצא. התם תנשא לכתחלה, ללישנא בתרא.
שנינו, במשנה. או נימא ארישא, דליכא שום עד. אלא אמציעתא, שפוסלו משום זמן מה לי כתב ידו מה לי כתב סופר הרי יש עליו שני עדים.
<h2>דף פו:</h2>
דוקא כתב ידו ועד, (ד)הוא דהולד כשר (חסר כאן) אי לאו סיפא הוה אמינא היכא דאיכא עד אחד עם כתב ידו תנשא לכתחלה ודקתני לקמן בפרקין.
וחזינן לגאון דאמר היו יודעין וכו', יש מקיימין דברי הגאון ומתרצין קושית הרב אלפס דקאמר וכי גרע עד אחד מהיכא דליכא עדים כלל, אין גרע וגרע דלמא אתי למסמך עליה מידי דהוה אי חתמי בגווה קרובים או פסולים דאע"ג דאיכא עדי מסירה כשרים לר' אלעזר הוי כמזויף מתוכו ופסול דלמא אתי למסמך עלייהו ואי לאו חתימי עדים כלל הוו מתכשרי בעדי מסירה הכי נמי נימא הכא.
זימנין אמר רב, בפני שלשה גטין דמתני' אם נשאת תצא. יש לה בנים, מן השני קודם שנודע לנו שבגט כזה נשאת לא תצא שלא יצא לעז ממזרות על בניה. לוי אמר לעולם לא תצא, ואפילו אין לה בנים.
הלכה כר' אלעזר בגטין, דעדי מסירה כרתי ואפילו פסולא דרבנן ליכא. ושמואל אמר אף בשטרות, תוס' אע"ג דכל הני אמוראי סברי כר' אלעזר בגטין ומשמע בגטין ולא בשטרות מדמהדר שמואל על מלתא דרב ואמר אף בשטרות מכל מקום קיימא לן כשמואל בדיני ועוד אמרינן בזה בורר ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי סבר רב יוסף לאכשורה וכו' אמר ליה אביי וכו' אמר ליה זיל קנייה בעדי מסירה והאמר ר' אבא וכו' משמע דרב יוסף ואביי כר' אלעזר, ובפרק קמא אמרינן אמר רבא האי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי, ופריך אי הכי ממשעבדי נמי ליגבי לית לה קלא אלמא משמע דקיימא לן כר' אלעזר אף בשטרות לגבות ממשעבדי אי נמי דאישתכחי עדי מסירה פסולין וכו'. ר"מ ז"ל, חתמו בו שנים ועבר ונתנו לה בינו לבינה או שנמצאו עדי מסירה פסולין הרי זה כשר הואיל ועדים שבו כשרים והרי הגט יוצא מתחת ידה ויש מן הגאונים שהורה שהוא פסול העידו מתוכו פסולים אפילו אחד פסול ואחד כשר ונתנו לה בפני שנים כשרים הרי זה פסול שנמצא כמזויף מתוכו.
מתני'. שני גטין שוין, בשמותיהן. הרי השני בטל, דלא ידעינן דמאן ניהו. כלל, מפרש בגמ', וכן טופס את שהעדים נקרין עמו היינו תחתון אבל עליונים פסולין שמא לא העידו אלא על האחרון.
גמ'. זמן אחד לכולן זהו הכלל, ר"מ ז"ל, חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהם אם כתבוהו בכלל כגון שכתבו בכך בשבת גרש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית ופלוני לפלונית וכך אמר כל אחד מהם לאשתו ליכי די תהוייין וכל טופס הגט ושני עדים חתומין מלמטה הרי זה כשר וינתן לכל אחד מהן בעדי מסירה ואם אין שם עדי מסירה כל שתצא מגלה זו מתחת ידה מגורשת.
זמן לכל א' וא' כגון באחד בשבת וכו', רמז"ל, אבל אם כתב בכך בשבת גירש פלוני לפלונית והשלים הגט והתחיל תחתיו גט אחר באותה המגלה וכתב וביום זה או בכך בשבת גרש פלוני לפלונית והשלים הגט השני וכן עד שהשלים כל הגטין והעדים מלמטה אם ניתנה מגלה זו לכל אחת מהן בעדי מסירה הרי כולן מגורשות ואם אין עדי מסירה והיתה מגלה זו יוצאה מתחת יד אחת מהן אם היתה זו שגיטה באחרונה שהעדים נקראין עמו הרי זו מגורשת ואם היתה המגלה יוצאה מתחת יד אחת מן הראשונות הרי זו ספק מגורשת.
<h2>דף פז.</h2>
מתני'. שני גטין שכתבן זה אחר זה, ברוחב המגלה. שני עדים עברים באים מתחת, הראשון לתחת השני שם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני וכן עד שני תחתיו וחזרו וחתמו תחתיהם שני ישראלים יונים הדרים בארץ יון ובלשון יונית כדרך הזו. אבל חתימת היונים אינה נקראת כחתימת העברים שכשהיוני חותם יוסף בן שמעון בידוע ששמו שמעון בן יוסף ונמצא שם העד חתום על הגט השני ושם אביו חתום על הראשון הלכך היונים על כרחך תחת השני חתמו כזה:
\raster(120-,120-)="Z661"
את שהעדים הראשונים נקראין עמו כשר, אם העברים חתומים למעלה הימיני כשר ואם היוונים חתומים למעלה השמאלי כשר, ובגמ' פריך אידך אמאי איפסיל ליתכשר האי בשני עדים עברים וליתכשר האי בשני עדים יוונים דהא תנן גט שכתבו עברית ועדיו יוונית יוונית ועדיו עברית כשר, ומתרץ הא תאני זעירי שניהן כשרין, ותנא דידן דפסיל אחרון קסבר דילמא גונדלית חתום היוונים כלומר שלא כמנהגן אלא כדרך העברים דחתמו כולן על הראשון, כל שלא כמנהגו קורא גונדלית, ובתשובת הגאונים כתוב אדם המשתמש ביד השמאלית קורין אותו גונדלית לפי שמשנה מכדרך המשתמשין.
עד אחד עברי ועד אחד יווני עד אחד עברי ועד אחד יווני באין תחתם זה לתחת זה, עד עברי ויווני מתחת גט הימיני לתחת גט השמאלי ועד עברי ועד יווני עוד תחתיהן באין מתחת גט השמאלי לתחת גט הימיני כגון שהיוני הראשון חתם תחת השמאלי יוסף בן בסוף שטה וחזר וחתם שמעון בראש השטה תחת הימיני דהכי מיפרשא חתימה דידהו בנו של יוסף שמעון נמצא שמתחת גט הימיני בא לתחת גט השמאלי שם אביו על השמאלי ושמו על הימיני והעד השני חתם שמו מתחת גט השמאלי בסוף שטה ושם אביו תחת הימיני בראש השטה עצמה נמצא בא מתחת גט שני לתחת גט ראשון והיוני חתם תחתיו כדרכו יחצאל בן תחת הראשון ונפתלי תחת השני נמצא חתום על השני כזה:
\raster(120-,120-)="Z662"
ובגמ' פריך וליתכשר האי בעד א' עברי ועד א' יוני והאי בעד אחד עברי ועד אחד יוני ומתרץ הא תאני זעירי שניהן כשרים ותנא דידן דילמא גונדלית חתום תלתא אחד וחד אחד כלומר דלמא תלתא אחד משמאל וחד אחד אימיני דעברי קמא חתם כהלכתו אימיני ויוני קמא כהלכתו משמאל ועברי תנינא גונדלית ויוני בתרא כהלכתו והוו תלתא משמאל והוה ליה ימני פסול, אי נמי דלמא תלתא אימיני וחד אשמאלי כגון שחתם יוני הראשון כדרכו ויוני השני כתב גונדלית כמה שראה העברים חתומים ונמצא שני היונים ועברי ראשון חתומים על הימיני ואין על השמאלי אלא אחד הילכך שניהם פסולים, אי נמי ארבעא אחד ראשון כהלכתו אימיני ויוני קמא גונדלית ועברי שני כהלכתו ויוני שני גונדלית והוו ארבעה אימני והוה ליה שמאלי פסול, אי נמי ארבעה אשמאלי כגון שחתמו העברים גונדלית והיונים כהלכתן והוה ליה ימני פסול.
<h2>דף פז:</h2>
מתני'. בדף השני, שאצלו ברוחב המגלה. והעדים מלמטה, בסוף הדף השני. מן הצד, בגליון של ימין הגט או בגליון השמאלי או מאחוריו. בגט פשוט, שתיקנו חכמים להיות עדיו בתוכו פסול. ר"מ ז"ל ואם נמסר לה בעדים כשר.
הקיף, חיבר זה אצל זה כמו אין מקיפין שתי חביות. שניהם פסולין, רמז"ל, ואם נמסרו להם בעדים שניהם כשרים, וזו היא צורתה: \raster(100-,100-)="Z663"שאין נקראת החתימה לא עם זה ולא עם זה.
ראשו של זה בצד סופו של זה את שהעדים נקרין בסופו כשר, שגג חתימת העדים כלפי סופו ולא שרגלי חתימתן כלפי ראשו, כזה: \raster(100-,100-)="Z664"רמז"ל, אם היה יוצא מתחת יד שהעדים נקראים בסוף גיטה הרי זו מגורשת וזו שהעדים נקראים בראש גיטה למעלה אינה מגורשת שהעדים שחתמו בראש הדף של הגט או מצדו או מאחוריו אינו גט ואם נמסר לה בעדים כשר.
מתני'. גט שכתבו, כתב שלו. ועדיו יונית, והם שיודעים לקרות כתב השטר ואינם יודעים לכתוב כמותו כשר. וכך היו בקיאי הדעת שלשונם קצרה לא היו חותמין עד אלא פלוני בן פלוני. חניכתו, שם לווי של משפחה כולה ולא שמו ממנה. מעושה, בחזקה.
<h2>דף פח.</h2>
גמ'. והוא דידיע במתחתא דמגילתא, רמז"ל, והוא שיהיה ניכר במגלה שלא נחתך ושלכך נתכוון הסופר שיש בדף השני אבל אם אינו ניכר אעפ"י שנמסר בעדים הרי זה ספק מגורשת שמא שני גטין היו ונחתך מקצת זה מסוף הדף ומקצת השני מראש הדף שניכר בין מתיחת הקלף סביב כל הגט שלא היה בו קלף אלא זה לא מלמעלה ולא מלמטה שניכר סביבות הקלף שחור ועב שלא נגע שם תער הגלבים כדרך עושי קלפים שקושרין אבנים סביב למתוח הקלף ומתחילין לתקנו ובשאין ריוח מלמטה עסיקינן דליכא למפרך אימלוכי אימליך שמא מתחלה נמלך שלא לגרשה והדר אימליך לאחר זמן לחזור ולגמרו ונמצא הראשון בטל דכיון שאין ריוח למטה ליכא למיחש להכי.
גמ'. חתם סופר, עם עד אחד שנינו דכשר דהוו להו שני עדים ואשמועינן מתני' דלא חיישינן למימר הבעל לא צוה שיחתום הסופר אלא אמר אמרו לסופר פלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו וחיישי הנך שלוחים לכסופא דסופר ואחתמוה להא לא חיישינן כדאוקימנא בפרק מי שאחזו דהא מני ר' יוסי היא דאמר מילי לא ממסרן לשליח.
דהוה ידע ליה לטופסא דשטרא, שהיו מכירין יד סופר וחתימת עד אחד ולא היו מכירין חתימת השני.
עד עשרה דורות, הויא חניכא שאם כתבה בגט לא פסלה למיהוי כשינה שמו ושמה. (על) [עד] שלשה דורות כשר מכאן ואילך פסול, רבב"מ ז"ל מי שיש לו חניכא חדשה אם כתב חניכתו ולא כתב שמו הידוע כשר וכן בנו אם כתב חניכת אביו וגם בן בנו אבל בן בן בנו שהוא דור רביעי אם כתב חניכתו פסול שחוששין אנו שמא אחד מן המשפחה נקרא באותה חניכה ובעבור זה צריך שיכתוב שמו הידוע בו. חניכא, בלשון ערבי לקב. בנים, היינו דור שני. ובני בנים, היינו דור שלישי, ומכאן ואילך קרי ליה ונושנתם.
<h2>דף פח:</h2>
כדין, כגון הנך דאמרינן בהו יוצא ויתן כתובה או שהיתה אסורה לו. פסול, להתירה לינשא. ופוסל, מן הכהונה, ומפרש בגמ' דגויים לאו בני עשויי נינהו ואפילו כדין כדתניא לקמן לפניהם ולא לפני גוים וטעמא מאי כדין פוסל לכהונה הואיל ולאו בני עשויי נינהו גזור רבנן ליפסול בכהונה משום דמיחלף בכדין ישראל ואתו למימר ישראל נמי שיעשוהו כדין לא פסיל וההוא גיטא מעליא הוא ושלא כדין דגוים לא גזרינן דפוסל אטו שלא כדין דישראל דאי נמי מיחלף שלא כדין דישראל גזירה אטו כדין. היא גופה גזירה ולא גזרינן גזירה לגזירה.
דקא מעשי אגיטי, כיפה את איש להוציא את אשתו בדין. הדיוטות אנן, שאין אנו מומחין ולא סמוכין דמקריין אלקים דיינין ואין סמיכה בחוצה לארץ כדאמרינן בפרקא קמא דסנהדרין.
אגוראות, אסיפות כמו אוגר בקיץ. לפניהם, קאי אשבעים זקנים שעלו עמו להר קודם מתן תורה כדכתיב ואל משה אמר וגו' ואעפ"י שנכתבה פרשה זו אחר מתן תורה קודם מתן תורה נאמרה ונבנה המזבח והעלו עולה ושלמים ובאותו דם נכנסו לברית. לפניהם, של בית דין הגדול ולא לפני הדיוטות. שליחותייהו קא עבדינן, פי' ר"ח ז"ל כלומר כיון ששנינו במשנתנו ואלו שכופין אותן להוציא באלו הם הרשו אותנו לכופה מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי גזילות וחבלות נמי, נעביד שליחותייהו ואנן אמרינן בשמעתא קמיתא דסנהדרין דבעינן שלשה מומחין. במלתא דשכיחא, כגון הודאות והלואות וגטין כיוצא בהן. תוס', תרתי בעינן מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס כדאמרינן בריש החובל דבבושת לא עבדינן שליחותייהו אף על גב דשכיחא לית בה חסרון כיס.
מתני'. יצא שמה בעיר מקודשת, פנויה שיצא עליה קול פלונית מקודשת היום לפלוני ויש דברים נראים כדמפרשי אמוראי בגמ'. הרי זו מקודשת, ולא תנשא לאחר בלא גט. מגורשת הרי זו מגורשת, קס"ד דהכי קאמר אשת כהן שיצא עליה קול פלונית מגורשת היום הרי זו מגורשת ואסורה עוד לישב תחתיו דאלו מגורשת להקל ולהנשא ליכא לפרושה דמשום יציאת קול נשרי אשת איש לעלמא והיינו דפרכינן בגמ' ואסרינן לה אגברא על בעלה אם היה כהן. ובלבד שלא יהא שם אמתלא, שלא יהא שם עם הקול של קידושין או של גירושין משל וטעם שהוא שובר את כח הקול. גירש פלוני את אשתו על תנאי, זהו שובר של גירושין שמא לא נתקיים התנאי. זרק לה קידושיה ספק קרוב לה, זהו אמתלא של קידושין והוא הדין נמי איפכא.
גמ'. ואסרינן לה אגברא, בתימה ואמגורשת קאי אשת כהן שיצא קול שגירשה בעלה קתני מתני' דחיישינן לקלא ואסרינן לה עליה. והא אמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין, שיצא עליה משנשאת ולא יצא עליה קודם נישואין לא חיישינן ליה כגון אם נשאת לכהן ויצא עליה קול שהיתה זונה או גרושה לא מפקינן לה מיניה אלא בעדות ברורה וזו נשואה ועומדת היא. הכי קאמר וכו', האי קול דמגורשת ארישא קאי אאשה פנויה שיצא עליה קול שהיא מקודשת חיישינן לה ואסורה לינשא אלא לאותו האיש חזר ויצא עליה קול מגורשת שגירשה אותו פלוני שיצא עליה קול קידושין ממנו הרי זו מקודשת ומותרת לכל מאי טעמא הרי קול שחששנו לו בתחלה ושוברו עמו.
<h2>דף פט.</h2>
יצא לה, לאותה פנויה קול בעיר שמזנה לגוי ולעבד או לחייבי כריתות שפוסלין אותה לכהונה. אין חוששין לה, לאסרה לכהונה דפריצותא בעלמא הוא דחזו ששחקה בשוק או שמיעך לה בין דדיה. גירגרה בשוק, הלכה נטוית גרון בשוק תצא אם נשאת לכהן. משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה, נשים שטוות לאור הלבנה ודרכן לשוח שיחות בטלות ולדבר על חשודות שבעיר אם יזכירוה בדבר ערוה אז תצא אם נשאת לכהן. לא הנחת וכו', שיש אויבים מוציאים קול חנם ברמז מועט ובנישאות לכהונה קאמר אע"ג דמיתי קרא דערות דבר. תוספ', והאי דלא פירש ר"ש מילתא דרבא בנשואה כדמשמע לכאורה ברייתא דמייתי כתנאי, משום דאם כן הוה ליה למנקט כלישנא דרב אשי כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן ליה, ועוד מדמסיק על רבא כתנאי ועל רב אשי לא מסיק, ועוד מדקאמרינן בפרק אלו נערות היוצאות משום שם רע אין לה לא קנס ולא פיתוי, ומפרש שיצא עליה שם רע בילדותה דנפק עלה קלא דזנאי ופריך והאמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר וכו' משמע דאיירי בפנויה והוה מצי לשנויי התם תנאי היא אלא ניחא ליה לשנויי ככולי עלמא כך פירש רבנו שמשון ז"ל. ר"ח ז"ל, ר' יוחנן בן נורי אומר הדבר ברור והלכתא כותיה.
בעולה, יצא על בתולה קול שהיא בעולה אין חוששין לה לאסרה בכהן גדול דלמא פריצותא בעלמא חזו לה דהא דתנן מתני' דחיישינן לקלא היינו דקאמרינן נרות דולקות וכו' שהדברים ניכרים.
נשואה, יצא על פנויה קול שהיא נשואה זה ימים ואנו מוחזקין בה שהיא פנויה. אין חוששין לה, דקלא דמתני' היינו שאומר היום נתקדשה פלונית.
ארוסה, יצא עליה קול שנתקדשה היום אבל לא הזכירו שמו לומר לפלוני שנתקדשה אלא נתקדשה סתם אין חוששין לה. תוס', אע"ג דתנא נשואה אין חוששין לה איצטריך לאשמועינן ארוסה דלא תימא בנשואה היה הדבר מתפרסם יותר אם איתא דנשאת בעיר אחרת יוצא עליה קול כאן פלונית מתקדשת בעיר פלונית.
ממזרת, יצא עליה קול שהיא ממזרת. הקדיש פלוני נכסיו, אין חוששין לאסור נכסיו עליו.
נרות דולקות, בביתה כדרך המתקדשת שנוהגות שמחה באור נר כדאמרינן בסנהדרין אור הנר בברור חיל משתה שם.
<h2>דף פט:</h2>
אמתלא, שאמרו, אמתני' מהדר במקום אמתלא חוששין לאמתלא אפילו אין אמתלא אלא מקום ופתח יש לדבר שנוכל ללמד שם אמתלא חוששין שמא אמתלא פלונית יש לדבר והקול בטל. ר"ח ז"ל, שיצא עליה קול שהיא מקודשת אעפ"י שאינה מקודשת כגון ההוא מעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להן מקודשת אני לימים עברה וקדשה עצמה אמרי לה חכמים מה ראית לעשות כך אמרה להן בתחלה שבאו עלי בני אדם שאינם מהוגנים לי אמרתי להם מקודשת אני עכשיו כשנזדמן לי הגון לי עמדתי ונתקדשתי לו וזו הלכה העלה ר' אחא שר הבירה באושא לפני חכמים ואמרו כיון שנתנה אמתלא לדבריה נאמנת ואל תאמר שכל אמתלא צריך הדבר להשמע ולהאמר אלא אם מקום שמראה הדבר שיש שם אמתלא כגון זו שאמרנו מעשה באשה אחת וכי בעבורו יצא הקול אעפ"י שלא נשמעה הא מילתא.
[לשון הרי"ף] והא דקתני ובלבד שלא יהא שם אמתלא, דמשמע דבעינן אמתלא להשמע בהדיא. ומסתברא כותיה, דמקום אמתלא לאלתר בעינן. דהא דרבה, דאמר מכאן ועד עשרה ימים. דחאה ר' יוחנן לעולא, דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שישמעו קול הברה בעיר אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין אמרו דבר זה הוא קול לא אמרו דבר זה אמתלא, פי' אמרו כבר מקויים פלונית נתקדשה זהו קול לא אמרו דבר זה כלומר לא גמרו הדבר להוציא קול מקוים אלא הוציאו שובר עם הקול כגון נתקדשה בספק הוא דהוי אמתלא, ואמרינן בגמ' לאפוקי מדרבה בר רב הונא דאמר אמתלא שאמרו אפילו מכאן ועד עשרה ימים.
דלא איתחזק בבי דינא, שלא בדקו בית דין אחריו שלא תהא שמיעת קול הברה. לאו קלא הוא, אלא אם כן ידעו בית דין העיר שכך יצא הקול פלוני מהיכן ידע ושמע וכו' וגזרו שיחושו לקול זה.
דבתר נישואין, נשאת היום ואחר כך יצא קול שהיום הזה נתקדשה לאחר קודם נישואיה לא חיישינן לה לאוסרה על בעלה ולא להצריכה גט מבעל הקול שאם אתה מצריכה גט נמצאת אוסרה על זה דמחזקת לקלא ונמצא בועל אשת איש וקיימא לן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. הא בתר אירוסין חיישינן לה, ומגרש ראשון ונושא שני. לא חיישינן ליה, ואינה צריכה הימנו גט שלא תתגנה על זה.
קידושי מעליא, בעדים. והעמידו דבר על בוריו, היו בודקין אחר הקול להעמיד דבר על אמיתתו אם אמת אם שקר. והודיעוני, עיקרו של דבר. מאי היא, למה הזקיקם להעמיד דבר על בוריו. לא צריכה גט משני, דאשת איש לא תפיס בה קידושי.
אתו למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין, דאמרי על ידי שגירשה ראשון תחלה קדשה שני ועכשיו חוזר ומחזירה. עיינו רבנן בקדושי שני, ולאו קידושי נינהו מפני שהיתה מקודשת לראשון ולא שיאמרו שגירשה ראשון תחלה שהכל לא ידעו בגט שהצריכוה משני, פ"א עיינו רבנן בקידושי דקמא וקידושי טעות הוו.
יצא עליה קול מזה, ואחר כך מזה שלא קידשה שני לפנינו קידושי תורה אלא קול יצא שקידשה אחר הראשון. אף בזו מגרש ראשון, ולא יגרש שני וישא ראשון, דאע"ג דקלא בעלמא הוו הנך נמי קידושי שני חיישינן דילמא לימרו גירש ראשון תחלה וקידש שני ועכשיו חוזרת לראשון. גרושה שנתארסה מותרת לשניהם, כלומר אף מגרשה שני ונושא ראשון ואפילו רב הונא מודה בהא ולאו כדאמר(ינן) רב שישא בריה דרב אידי, דבההיא הלכה כרב הונא.
<h2>דף צ.</h2>
מתני'. הקדיחתו, שרפתו על ידי אור או במלח כמו כי אש קדחה באפי. ר' עקיבא אומר אפילו, לא מצא לא ערוה ולא דבר, בגמ' מפרש דפליגי בר' שמעון בן לקיש דאמר כי משמש ד' לשונות או דילמא אלא דהא בית שמאי משמע להו האי כי מצא בה ערות דבר דהא מצא בה ערוה הא לאו הכי לא מגרשה ובית הלל נמי משמע להו לשון דהא כלומר מפני שנמצא בה או ערוה או דבר ואם לאו לא יגרש הלכך אם לא תמצא חן דקאמר קרא היינו מפני שמצא בה כדמפרש ביה ולא משום חן של נוי ור' עקיבא מפרש ליה להאי כי בלשון אם הלכך תרי מילי נינהו אם לא תמצא חן של נוי בעיניו ואם מצא בה ערות דבר.
[גמ'.] לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, לבית הלל וגירשה מהו מי כיפינן ליה לאהדורה אי לא. גבי אונס, נערה בתולה. לא יוכל לשלחה כל ימיו, ואמרינן במסכת מכות דהאי כל ימיו קרא יתירא הוא ובא ללמדך לא יוכל לשלחה ואם שילחה לא תהא בשילוחיה כל ימיו שבית דין היו כופין אותו להחזירה ואינו לוקה על שילוחו שהכתוב נתקו לעמוד והחזר מכלל דכל המגרשין אינן בעמוד והחזר דאי כל המתגרשים נשותיהם בעמוד והחזירם למה לי לגלויי בהא דהא גם שאר המגרשים ישנן בכך. מהו, יש עונש בדבר או לא.
יש דעות במאכל, דעות בני אדם חלוקין באיסטניסות של מאכל ומשקה, יש שהוא איסטניס וקץ במאכל מחמת מיאוס מועט ויש שאינו כל כך איסטניס ויש שאינו איסטניס כלל. כך דעות בני אדם חלוקין בפריצות יש מקפיד על פריצות מועט ויש שאינו מקפיד כל כך ויש אינו מקפיד כלל.
פפוס בן יהודה, בעלה של מרים מגדלה נשיא וכשיצא מביתו לשוק נועל דלת בפניה שלא תדבר עם כל אדם ומדה שאינה הוגנת היא שמתוך כך איבה נכנסת ביניהם ומזנה תחתיו. ופרומה משני צדדיה, אצל אציליה כדרך אדומיות שבצרפת שבשרן נראה מצידיהן. עם בני אדם סלקא דעתא, אם כן רגלים לדבר שזונה היא ואסורה לו. במקום שבני אדם רוחצין, היא נכנסת לעיניהם לאחר יציאתן כשהן לובשין בגדיהם.
<h2>דף צ:</h2>
כי שנא שלח, אמר ה' אלקי ישראל וכסה חמס על לבושו אמר ה' צבאות ונשמרתם ברוחכם ולא תבגודו פסוק הוא בנבואת מלאכי אם שנאת שלח. ור' יוחנן אמר שנוי המשלח, ואפילו לפני המקום. בזוג ראשון, אשתו ראשונה שנוי המשלח ואפילו מזבח מוריד עליו דמעות דבאשת נעורים משתעי קרא דכתיב בתריה אשת נעוריך וכתיב ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד אבל אשתו שניה אם שנאת שלח והא אזלא כר' עקיבא דהא אם שנאת שלח סתמא קאמר ובין לרב יהודה ובין לר' יוחנן הכי סברי. ירוש' בתחלת קידושין, ר' חנניה בשם ר' פינחס כל הפרשה כתוב אלוקי צבאות ובגירושין כתוב כי שנא שלח אמר ה' אלקי ישראל שלא ייחד הקב"ה שמו בגירושין אלא בישראל בלבד. בסיפרי, והלכה והיתה לאיש אחר לא יוכל וגו' יכול אף שקלקלה פי' מי שזינתה לאחר שנתגרשה תהא אסורה לחזור למגרש ת"ל וכתב לה וגו' ויצאה היוצאה בגט מן השני אסורה לחזור לראשון ולא שקלקלה אחרי שנתגרשה.
